פסק-דין בתיק עע 157/03

השופט עמירם רבינוביץ

1.         השאלה המונחת לפתחנו בערעור זה היא, האם זכאית המערערת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות עבור תקופת עבודתה אצל המשיבה. בית הדין האזורי בתל אביב (עב 2237/01 ; השופטת חנה בן יוסף ונציג הציבור מר ראובן אבל) השיב על כך בשלילה, ומכאן הערעור שבפנינו.

הרקע העובדתי

2.         המערערת, עובדת זרה מהפיליפינים, שימשה כמטפלת סיעודית של המשיבה החל מיום 3.1.2000 ועד ליום 4.1.2001, מועד בו עזבה את מקום עבודתה. יחסי העבודה בין הצדדים נקשרו באמצעות חברת כח האדם ארגמן בע"מ. בתקופה הרלוונטית לתביעה, מושא ערעור זה, הייתה המשיבה מחוברת למכונת הנשמה (למשמעות נתון זה נתייחס בהמשך).

3.         עד לחודש יולי 2000 הועסקה המערערת תמורת סכום חודשי של 500 דולר. החל מחודש אוגוסט 2000 ועד למועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים עמד שכרה החודשי של המערערת על 550 דולר. בנוסף, שילמה המשיבה למערערת מדי שבוע 50 ש"ח עבור "דמי כיס" ונסיעות.

4.         בחודש אוגוסט 2001 הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי. בכתב התביעה עתרה המערערת לסעדים הבאים : תשלום שכר בגין חודש דצמבר 2000, תשלום דמי הבראה ופידיון חופשה וכן הפרשי שכר מינימום. עוד טענה המערערת בכתב התביעה כי היא זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. תביעתה של המערערת בגין רכיב זה נוסחה במילים הבאות :

            " לאור העובדה כי הנתבעת 1 [היא המשיבה בענייננו - ע.ר] הייתה זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה, תטען התובעת כי רוב הזמן עמדה היא לרשות העבודה ולא לרשות עצמה, וכי למעט הפסקה של 3 שעות כל יום, עבדה והשגיחה היא כל הזמן על הנתבעת 1, לרבות הצורך להתעורר מספר פעמים בלילה בכדי לטפל בצינור ניקוז אשר היה בגרונה של הנתבעת 1. למעט השגחה זו על הנתבעת 1, היתה התובעת גם מנקה את ביתה ומבשלת עבורה...בנסיבות המיוחדות של טיפולה בנתבעת 1, זכאית היא [המערערת - ע.ר] ...לשעות נוספות עבור, לכל הפחות 4 שעות כל יום" (סעיף 9ד' לכתב התביעה).

ההליכים בבית הדין האזורי  

5.         במהלך הדיון בבית הדין האזורי שילמה המשיבה למערערת את שכר העבודה עבור חודש דצמבר 2000. משכך, בעת מתן פסק הדין נותרה להכרעת בית הדין האזורי שאלת זכאותה של המערערת לדמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי שכר מינימום וגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

6.         בית הדין האזורי קיבל את תביעת המערערת לתשלום פדיון חופשה והפרשי שכר מינימום. מאידך, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערת לתשלום דמי הבראה וגמול בגין עבודה בשעות נוספות. פסיקתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לזכאות המערערת לגמול בגין עבודה בשעות הנוספות נומקה במילים הבאות :

            " מדובר בעובדת שהתגוררה בביתה של הנתבעת 1 ואשר שעות עבודתה ושעות מנוחתה לא היו קבועות. בין הצדדים שררו יחסי אמון מיוחדים ומטעם זה יש לקבוע כי נוכח הוראות סעיף 30א' לחוק שעות עבודה ומנוחה אין תחולה לחוק שעות עבודה ומנוחה בנסיבות העניין. בידיה של התובעת נמסרה ההשגחה על הנתבעת 1 שהינה אישה קשישה וסיעודית הזקוקה לטיפול באמצעות מכונת הנשמה. עיקר עבודתה של התובעת היה השגחה על כך שצינור ההנשמה לא ינותק כאשר הניתוק היה מלווה בצפצוף שלא הצריך נוכחות ליד המטופלת באופן קבוע והתובעת יכלה לעסוק בענייניה כפי שגם עשתה במרבית היום. בכל מקרה, הקביעה של 14 שעות עבודה ביממה היא קביעה עפ"י הערכה של התובעת ו/או בא כוחה ומשמדובר בתביעת שכר שעות נוספות, הדרישה בכל מקרה היא להוכיח כל שעת עבודה נוספת ואין לפסוק עפ"י הערכה בעניין זה".

7.         מן הראוי לציין עוד, כי בפסק דינו הורה בית הדין האזורי לקזז מן הסכומים המגיעים למערערת את הסכומים הבאים : סכום של 2,227 ש"ח המהווה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת למשיבה עובר לעזיבת המערערת וכן סכום של 1,000 ש"ח המהווה פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה למשיבה ולמשפחתה לאחר שהמערערת עזבה את מקום עבודתה יום אחד בלבד לפני חגיגת "שבת חתן" שקדמה לחתונת נכדתה של המשיבה. בהקשר זה יש לציין, כי בחישוב שכרה של המערערת הביא בית הדין האזורי בחשבון את הוצאות מגוריה אצל המשיבה.

            בגין דחיית תביעתה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות הגישה המערערת את ערעורה זה שהתנהל בדרך של סיכומים בכתב.

טענות הצדדים בערעור

8.         עיקר טענותיה של המערערת בערעור שלפנינו התמצה באלה : המשיבה נזקקה להשגחה צמודה משך כל שעות היממה והמערערת עמדה לרשות העבודה משך רוב שעות היממה, למעט הפסקה של שלוש שעות ; אין מקום לקבל את הקביעה כי בין המערערת למשיבה התקיימו יחסי אימון מיוחדים, ולפיכך חוק עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) אינו חל עליה ; הקביעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדים כדוגמת המערערת פוגעת בתכלית החוק ; משהוכח כי המשיבה נזקקה להשגחה צמודה, היה מקום לפסוק לזכותה גמול בגין עבודה בשעות המנוחה השבועית ; יש לאבחן את המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בע"ע 1113/02 יוהאנה טודורנג'אן - מעיין משה וצבייה, פד"ע לט, 409 (להלן - פרשת טודורנג'אן), שכן במקרה הנוכחי עבודתה של המערערת הייתה כרוכה בנוכחות פיסית בבית המשיבה על מנת שתוכל לנקוט פעולות במידה שמכונת ההנשמה תחדל מלפעול

9.         המשיבה מצידה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיפה וטענה את הטענות הבאות : עיקר עבודתה של המערערת אצל המשיבה כלל השגחה על המשיבה ; עבודתה בפועל של המערערת אצל המשיבה לא עלתה על שעתיים ביום ; חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על יחסי העבודה בין הצדדים, זאת בין היתר כיוון ש"עבודה בסיעוד... אינה עבודה מהמניין ...אלא עבודה בחלקים בה קשה מאוד להגדיר את שעות עבודתו של העובד"  ; חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל המערערת אף מן הטעם שהיחסים שבין המשיבה למערערת הם יחסי אמון מיוחדים ; אף אם נצא מנקודת הנחה כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל בעניינו המערערת לא עבדה שעות נוספות ; אם יפסקו למערערת סכומים בגין עבודה בשעות נוספות, יש לקזז מסכומים אלה את הנזקים שגרמה המערערת למשיבה בעזיבתה הפתאומית.

הכרעה  

האם חל במקרה שלפנינו חוק שעות עבודה ומנוחה

10.       השאלה, האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים המשמשים מטפלים סיעודיים במעונם הפרטי של מעבידם נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית דין זה בפרשת טודורנג'אן. באותה פרשה נפסק, בדעת רוב, כי בסוג העבודה בה עבדה המערערת אין אפשרות לפקח על שעות עבודתה, ולפיכך ובהתאם להוראות הקבועות בסעיפים 30(א)(5) ו - 30(א)(6), חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליה. דעת המיעוט שנכתבה על ידי חברי, הנשיא סטיב אדלר והשופט שמואל צור סברה כי על אף הקושי בחישוב שעות העבודה של המערערת, אין מקום לאור תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה לקבוע כי חוק זה לא חל עליה.    באותו עניין ציין חברי, הנשיא סטיב אדלר כי :