מבוא
1. בפניי תביעה לתשלום סך של 154,500 ש"ח בגין רשלנות מקצועית שהתובעת מייחסת לנתבע, עו"ד במקצועו.
2. התובעת היתה בת זוגו של אדם בשל גיל דר (
להלן: "גיל") מאז שנת 1992. ביום 16.8.1994 רכשו השניים דירת מגורים בנתניה (
להלן: "הדירה"). הדירה נרשמה על שמה של התובעת לבדה כדי שהתובעת תזכה בהלוואה בתנאים מועדפים בהיותה רשומה כרווקה המגדלת ילדה. ביום 21.9.1994 נכרת חוזה בינה לבין גיל המתייחס לשותפות ברכוש (
להלן: "הסכם השותפות"). בין השאר נקבע כי במקרה של פרידה בין בני הזוג, הדירה תימכר, המשכנתא תוחזר והיתרה תחולק כך שגיל יקבל 95% מן התמורה ואילו התובעת תקבל 5% בלבד. התובעת טוענת כי חתמה על ההסכם רק לאחר שגיל הבטיח לה שמדובר בהסכם פיקטיבי. ביום 10.3.1999 נישאו התובעת וגיל בנישואים אזרחיים בארה"ב. בשנת 2004 התגלע סכסוך בין השניים וביום 9.2.2004 הם נפרדו.
3. התובעת שכרה את שירותיו של הנתבע, המתמחה בענייני מעמד אישי, על מנת שייצג אותה בתביעה הרכושית נגד גיל ובתביעה לקבלת גט.
4. ביום 19.5.2004 הגיש גיל תביעה לגרושין וחלוקת רכוש בבית הדין הרבני בנתניה. ביום 24.5.2004 הגישה התובעת, באמצעות הנתבע, תביעה לתשלום מזונות לבית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא. בדיון שנערך ביום 21.7.2004 בבית הדין הרבני, הסכים הנתבע ליתן לבית הדין הרבני סמכות להכריע בשאלת הרכוש.
5. לאחר הגשת התביעות ההדדיות, נוהל משא ומתן בין התובעת לבין גיל, כדי לנסות ולהגיע להסכמה בדבר אופן חלוקת התמורה שתתקבל ממכירת הדירה. הוחלפו הצעות שונות, אך המשא ומתן לא צלח.
6. ביום 6.6.2005 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני, ולפיו הדירה תימכר והכספים שיתקבלו ממכירתה יתחלקו באופן שגיל יקבל 95% מהתמורה, ואילו הנתבעת תקבל 5% בלבד.
7. הנתבע המליץ לתובעת להגיש ערעור על פסק הדין. התובעת קיבלה את המלצתו, אך פיטרה את הנתבע ושכרה את שרותיה של עורכת דין אחרת לשם ייצוגה בהליכי הערעור. בסופו של דבר הושג הסדר פשרה בין התובעת לבין גיל, ולפיו היא תקבל 37% מכספי התמורה בגין מכירת הדירה.
8. התובעת טוענת בתביעתה הנוכחית כי הנתבע התרשל באופן בו ייצג אותה בהליכים השונים. לדבריה, הוא הבטיח לה בעת ששכרה את שרותיו כי הסכם השותפות יבוטל על ידי בית המשפט וכי יש להזדרז ולהגיש תביעה בבית המשפט לעניני משפחה, על מנת שזה ירכוש סמכות לדון בתביעת הרכוש והמזונות. בפועל, גיל הקדים את הנתבע בהגשת תביעה לבית הדין הרבני. התובעת טוענת כי הנתבע הסכים בעת הדיון בבית הדין הרבני שזה האחרון יהיה מוסמך להכריע בשאלת הרכוש, בלא לקבל את הסכמתה לכך. הנתבע גם לא הכין אותה לישיבת ההוכחות בבית הדין הרבני ולכן לא היו ברשותה מסמכים שונים. הנתבע הבטיח להמציא אותם לבית הדין, אך לא עשה כן. בנוסף, הנתבע לא עדכן אותה בפרטי המשא ומתן שנוהל בינו לבין גיל בקשר למכירת הדירה ולא סיפר לה שגיל מסכים לחלוקה שווה של כספי המכר. אם היתה יודעת זאת, היתה נעתרת מיד להצעת הפשרה של גיל. רק לאחר שהתובעת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני, נודע לה כי גיל הציע בשעתו חלוקה שווה של הדירה אך הנתבע לא גילה לה על כך.
התובעת טוענת כי נגרמו לה הנזקים הבאים: 30,000 ש"ח בגין שכר טרחה ששילמה לנתבע, 7,500 ש"ח בגין הופעות של הנתבע בהליכים המשפטיים, 17,000 ש"ח בגין שכר טרחתה של עורכת הדין שייצגה אותה בערעור, ולבסוף, 80,000 ש"ח המהווים 13% משווי הדירה, כאשר שיעור זה משקף את הפער בין הצעתו של גיל כי ישולם לה 50% מתמורת הדירה, לעומת הסדר הפשרה שקבע כי ישולם לה 37% בלבד ממחיר הדירה.
9. הנתבע טוען להגנתו כי גרסתה של התובעת כפי שהובאה בפני בית הדין הרבני נמצאה בלתי אמינה, כעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני, אשר דחה את טענתה לפיה חתמה על הסכם השותפות עקב כפייה, ונתן תוקף מלא להסכם זה. הוא מצביע על כך שבתביעה הנוכחית זנחה התובעת את טענתה העיקרית בבית הדין הרבני, ולפיה, חתמה על הסכם השותפות עקב כפייה שכפו עליה גיל ומשפחתו. הנתבע מכחיש כי התחייב בפני התובעת שההליכים יתנהלו בבית המשפט האזרחי דווקא, וכן מכחיש כי התחייב בפניה שהסכם השותפות יבוטל. הנתבע טוען כי הסכים שבית הדין הרבני ידון גם בשאלת הרכוש לאחר שהתרשם לחיוב מגישתם של הדיינים, שצידדו בעמדתו בשני עניינים שהטרידו את התובעת (ענין הבעלות במכונית ששימשה אותה וענין חלוקת הכספים המצויים בכספת בבנק), ולאחר שקיבל את הסכמתה של התובעת לכך. בנוסף, התובעת ביקשה להתגרש מיד, אך גיל התנה זאת בכך שקודם לכן יוכרע ענין הרכוש, ולכן היה לתובעת אינטרס שבית הדין הרבני ידון גם בשאלת הרכוש. הנתבע טוען כי הכין את התובעת לדיון ההוכחות והגיש באמצעותה את המסמכים הדרושים. באשר למשא ומתן שהתנהל עם גיל, טוען הנתבע כי התובעת עודכנה לגבי כל מכתב ששלח גיל, אך גילתה עמדה עקשנית במשא ומתן וסרבה להצעותיו של גיל, שממילא היו הפכפכות, ואף דרשה לקבל לידיה 75% מתמורת הדירה. באשר לנכונותו של גיל לשלם לתובעת 50% משווי הדירה, הרי שלא היה מדובר בחלוקה אמיתית של התמורה, שכן גיל דרש כי התובעת לבדה תפעל לסילוק המשכנתא שרבצה על הדירה. הנתבע מוסיף ומציין כי במסגרת הערעור שהגישה התובעת על פסק דינו של בית הדין הרבני, היא עתרה לסעד חלופי ולפיו תקבל 40% משווי הדירה, כך שהלכה למעשה קיים פער של 3% בלבד בין מה שביקשה התובעת, לבין מה שקיבלה לפי הסדר הפשרה.
דיון
10. עיון בפסק דינו של בית הדין הרבני מגלה כי מדובר בפסק דין מפורט ומנומק היטב. הדיינים ניתחו באופן מעמיק ויסודי את חומר הראיות שהוגש להם ואת טענות הצדדים, אחת לאחת. בית הדין קבע כי "
דבריה של האשה [התובעת- ח.ב.] שידרו חוסר אמינות בולט והתחמקות מבירור האמת". בית הדין קבע כממצא עובדתי שמקור הכספים לרכישת הדירה היה גיל, בעקבות מכירת דירה קודמת שלו. את טענת הכפייה כינה בית הדין "
מוזרה" משום שאין כל הגיון שגיל יתן לתובעת עשרות אלפי דולרים לצורך רכישת דירה שתרשם על שמה, מבלי להבטיח את זכויותיו במקרה של פירוד. בית הדין דחה את טענתה של התובעת לפיה לא הבינה עברית בעת החתימה על הסכם השותפות ולכן לא ידעה על מה היא חותמת, מה גם שהחוזה נחתם בפני עורכי דין. בסופו של דבר הגיע בית הדין למסקנה כי הסכם השותפות משקף את רצונם האמיתי של גיל והתובעת בעת כריתתו, לגבי אופן חלוקת התמורה שתתקבל ממכירת הדירה במקרה של פירוד בין בני הזוג, ולא היתה כוונה שרישום הדירה על שמה של התובעת לבדה יהא ראיה לבעלותה הבלעדית בדירה. ראוי לציין כי בתביעה שבפניי זנחה התובעת כליל את הטענה המרכזית שטענה בבית הדין הרבני, ולפיה חתמה על הסכם השותפות מחמת כפייה, והסתפקה בטענה לפיה הובטח לה שמדובר בהסכם פיקטיבי. מכאן שבדין קבעו הדיינים כי אין ממש בטענת הכפייה. באותה מידה ממש, זנחה התובעת בהליך הנוכחי את הטענה שהעלתה בבית הדין הרבני, ואשר נדחתה על ידו, ולפיה לא הבינה עברית בזמן שחתמה על הסכם השותפות וממילא לא הבינה על מה היא חותמת. מכאן שגם בענין זה צדקו הדיינים בפסק דינם. עוד ראוי לציין שהתובעת הודתה בעת חקירתה הנגדית בתביעה הנוכחית, כי חלק נכבד מן התמורה ששולמה בעת רכישת הדירה התקבל באמצעות מכירת דירה קודמת של גיל (ע' 7 לפרוטוקול), מה שעשוי להסביר את הסכמתה להסתפק ב-5% בלבד מתמורת הדירה במקרה של פירוד מגיל.
11. אף אם אניח לצורך הענין כי הנתבע התרשל בכך שהסכים להקנות לבית הדין הרבני את הסמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש, וזו הרי טענתה המרכזית של התובעת בתביעה הנוכחית, הרי שלא שוכנעתי כלל ועיקר כי בית משפט אזרחי, לו הענין היה מובא בפניו, היה מגיע לכלל מסקנה אחרת. למעשה, אפילו התובעת לא טוענת כך ואינה מצביעה על טעות של בית הדין הרבני, שלא היתה אמורה להתרחש גם בבית משפט אזרחי. על כן, הלכה למעשה לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין תוצאת פסק הדין- קבלת עמדתו של גיל ודחיית עמדתה של התובעת- לבין הערכאה שבפניה נדון הסכסוך. במילים אחרות, לא ניתן לקבוע כי מחדלו של הנתבע (בהנחה שמדובר אכן במחדל), הוא שגרם לתוצאה המשפטית עליה מלינה התובעת כיום. מי שמבקש לזכות בתביעה שעילתה רשלנות מקצועית של עורך דין בעת ניהול משפט, לא די לו בכך שיצביע על רשלנותו של עורך הדין, אלא שומה עליו לטעון וגם להוכיח, שאלמלא רשלנות זו, תוצאת המשפט היתה אחרת. כזאת לא עשתה התובעת בתביעה שבפניי. היא לא הוכיחה על מה ולמה ניתן להניח כי בית משפט אזרחי שהיה דן בתביעה, היה קובע כי התובעת זכאית במקרה של פירוד מגיל לקבל 50% משווי הדירה, חרף האמור בהסכם השותפות. היא לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה, כי בית משפט אזרחי, בשונה מבית הדין הרבני, היה מתרשם לטובה ממידת מהימנותה, ולא הראתה מדוע בית משפט אזרחי, בשונה מבית הדין הרבני, היה מקבל את טענת הכפיה ואת הטענה לפיה גיל הבטיח לתובעת שהסכם השותפות הוא הסכם פיקטיבי.
עורך דין אינו ערב כלפי הלקוח לתוצאה משפטית מסויימת, ואם טען את הטענות הנכונות והציג את הראיות הדרושות לענין תוך הפעלה של שיקול דעת, הוא יוצא ידי חובתו המקצועית גם אם בסופו של דבר בית המשפט אינו מקבל את טענותיו. במקרה דנן, התובעת לא הצביעה על טענות שהנתבע צריך היה לטעון ולא טען, או על טענות שטען ואשר הזיקו לה, או על ראיות מסויימות שצריך היה להגיש ולא הגיש.
12. לעיצומו של ענין, לא שוכנעתי כי הנתבע אכן התרשל בכך שהסכים להקנות לבית הדין הרבני את הסמכות לדון בתביעה הרכושית. בין אם קיבל על כך את הסכמתה של התובעת ובין אם לאו (ובין הצדדים נתגלעה מחלוקת על כך), הנתבע הסביר בתצהירו ובעדותו את מערכת השיקולים שעמדו לנגד עיניו בעת מתן ההסכמה: הדיינים צידדו בעמדתו במחלוקות שנגעו לשאלת הבעלות במכונית המשותפת של בני הזוג והבעלות בכספת הבנק, ובכך נטעו בו את הרושם שגישתם היא עניינית ואוהדת כלפי התובעת בשאלות הרכושיות. בנוסף, היה לתובעת אינטרס מובהק לקדם את קבלת הגט, והנתבע סבר כי עמידה על טענת חוסר הסמכות בעניני הרכוש, היתה עלולה לעכב את הליך קבלת הגט משום שגיל לא היה מוכן לתת לתובעת גט בטרם תיפתר המחלוקת הרכושית (ראה עדותו בע' 31- 32 לפרוטוקול). תהא זו במידה רבה חוכמה שבדיעבד, בעקבות תוצאתו של פסק הדין, לקבוע כי הנתבע טעה בכך שהסכים שבית הדין הרבני ידון גם בשאלת הרכוש. המבחן שבית המשפט צריך לשוות לנגד עיניו אינו אמור להתבסס על חוכמה שבדיעבד, אלא על מסכת הנתונים והשיקולים שנשקלו על ידי עורך הדין בזמן אמת, בעת ניהול התיק.
13. אף אם אניח לצורך הענין כי היתה כאן טעות בשיקול דעתו של הנתבע, וכי היה עליו לעמוד על כך שתביעת הרכוש תתברר בבית משפט אזרחי, הרי שהכלל הוא שטעות בשיקול דעת אינה מהווה בהכרח מחדל רשלני:
"
אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיוניים - הקיימים: עורך-דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא-כל-שכן.
החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו." (ע"א 735/75
מרדכי רויטמן נ' יצחק אדרת (1976)
- פורסם בנבו, ההדגשה אינה במקור).