פסק-דין בתיק עא 1932/05

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. רקם) מיום 6.9.05, ב-ת.א. 13542/01, והחלטת הביניים של כב' הרשמת ש. פומרנץ מיום 30.5.01, לפיה ניתנה למשיב הרשות להתגונן.

ב.         בין המערער לבין המשיב התקיימו יחסי מסחר: המערער מכר למשיב ירקות ופירות על בסיס יומיומי.

המערער הגיש לביצוע ביום 15.11.98 שיק ע"ס 1,000 ש"ח מיום 2.7.87, אשר חולל. לגירסת המערער רכש אצלו המשיב סחורה בשנת 1987, ותמורתה שולמה בשיק נשוא הדיון, שכאמור חולל.

ג.          המשיב טען כי במהלך קטטה שבמהלכה היו מעורבים הוא והמערער, נגנב ארנקו שבתוכו פנקס השיקים שלו. הפנקס הוחזר לרשות המשיב כשבוע לאחר הקטטה, אך ללא השיק נשוא הדיון. לגירסת המשיב השיק נגנב, מולא ונחתם שלא בידיעתו וללא הסכמתו. המשיב הגיש התנגדות לביצוע השיק ובקשה להארכת מועד להגשת התנגדות.

ד.         כב' הרשמת ש. פומרנץ איפשרה למשיב, בהחלטתה מיום 30.5.01, להתגונן, זאת נוכח טענת המשיב שהוא אינו חתום על השיק נשוא התנגדות.

            כותב כב' הנשיא א. רקם בפסק דינו שהליכים אלה נמשכו והתארכו ככל הנראה מחמת טעות בפרטי שמו של המשיב.

ה.         בפסק דינו קבע כב' הנשיא א. רקם שלא עלה בידי המערער להביא כל ראיה לכך שההתנגדות שהוגשה על ידי המשיב נדחתה על ידי בית המשפט.

עוה"ד מ. מאדי, שייצג את המערער עד שנת 2000, וציין בתצהירו מיום 11.10.04 כי למיטב זכרונו ההתנגדות לביצוע שטר שהוגשה על ידי המשיב נדחתה, לא זומן לעדות על ידי המערער, וחזקה היא כי צד אינו נמנע מלהביא ראיה אלא אם זו פועלת לחובתו.

ו.          עוד נקבע בפסק הדין שמשהועלתה על ידי הנתבע-המשיב טענת זיוף, על התובע הנטל להוכיח את אמיתותה של החתימה שבמחלוקת.

העד מטעם התובע - המערער, עבד אלראוף סמאר (שעבד כאיש מכירות בעסקו של המערער), שנכח לטענתו במעמד החתימה, טען בעדותו כי לא ראה את המשיב - הנתבע חותם על השיק או מוסר אותו לאחת הקופאיות (בניגוד לאמור בסעיף 5 של תצהירו), ובהמשך טען כי הוא אינו זוכר אם ראה את המשיב מוסר את השיק נשוא הדיון או חותם עליו.

המערער עצמו לא קיבל את השיק בפועל לידיו, ואף לא ידע אם ניתנה קבלה בגין העיסקה, וכן לא הביא חוות דעת גרפולוגית שיכולה היתה לקבוע קיומו של דמיון בין החתימה הנטענת לבין חתימת המשיב.

ז.          המערער גם לא זימן לעדות עד שהכיר את חתימת המשיב ויכול היה לקבוע את מידת התאמתה לזו שעל גבי השיק הנ"ל, וכן לא זימן המערער לעדות את הקופאית שלפי הנטען קיבלה את השיק מידיו של המשיב.

מכיוון שכך, הגיע בימ"ש קמא למסקנה שלא עלה בידי המערער להוכיח ברמה הנדרשת להליך אזרחי (לא כל שכן במידה הנדרשת לגבי טענת זיוף), שהחתימה שעל השיק היא אכן חתימתו של המשיב (הנתבע), ולפיכך נדחתה התביעה.

ח.         המערער מיאן להשלים עם תוצאה זו וערעור מונח בפנינו.

בערעורו מלין המערער על כך שבימ"ש קמא התעלם ממעשה בית הדין של דחיית ההתנגדות, וכן התעלם בימ"ש קמא מן השיהוי הניכר בהגשת ההתנגדות, ומן הנזק הראייתי שנגרם למערער.

בימ"ש קמא איפשר למשיב, (כך טוען המערער), לשוב ולהתדיין באותה עילה או פלוגתא שהוכרעה בהתנגדות, כל זאת תוך שיהוי רב.

עוד טוען המערער שלא היה מקום להביא חוות דעת גרפולוגית באשר לחתימת מושך השיק הואיל וחלפו מאז החתימה כ-17 שנה, ובהעדר חתימות להשוואה משנת 1987.

טוען המערער כי לא היה מקום לאפשר למשיב להתגונן, מה עוד שבקשתו של המשיב להארכת מועד לא נדונה ומכאן שהמועד להגשת התנגדות לא הוארך.

לטענת המערער שגה בימ"ש קמא בהחליטו כי הנטל להפריך את טענת הזיוף רובץ על המערער, במיוחד כשמדובר בשיק משנת 1987, כשההתנגדות הוגשה רק בשנת 2000.