כללי
1. לפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן בהסכמה ביום כ' כסלו תשס"ו (21.12.05), שבו אישרתי הסכם פשרה, שאליו הגיעו הצדדים, לאחר פעולות גישור של כב' המגשר השופט בדימוס עזרא קמא. על פי פסק הדין, תשלם הנתבעת לתובעים, מבלי להודות באחריותה, ולפנים משורת הדין, סך של 275,000 ש"ח, כולל הוצאות שכ"ט עו"ד ומע"מ, בתוך 30 יום.
2. בבקשה, כפי שנכתבה על ידי ב"כ המבקש, עו"ד יצחק מינא, נאמר כי עילת הביטול היא זו:
"טעות עליה הם [המבקשים]
הסתמכו, עילה המצדיקה את ביטולו של פסק הדין. הטעות נובעת מכך שמבחינת המבקשים, הם בקשו כי תיקבע אחריותם של הרופאים בפטירתו של המנוח וכן הפיצוי יעמוד על סכום גבוה יותר" (סעיף 2 לבקשה).
3. לבקשה צורף תצהיר של מבקש 1, שבו נאמר כי
"הנימוק לבקשה לביטול פסק דין היא שאינני שבע רצון מהפשרה שהושגה בתיק ולכן אני מבקש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את התיק למסלול הרגיל"
4. אציג תחילה את ההליך בתיק העיקרי, ואתאר כיצד הגיעו הצדדים להסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין. לאחר מכן, יובאו, בתמצית, טענות הצדדים בבקשה שלפניי. בדיון אתייחס לשאלות המשפטיות ולהיבט העובדתי המיוחד בתיק זה, ומכאן תעלה התוצאה.
ההליכים בתיק העיקרי
5. ביום 13.1.04, הוגשה תביעה לבית משפט זה (ת"א 6027/04). עילת התביעה, כאמור בכותרת, היא : "
נזיקין - רשלנות רפואית".
6. כתב התביעה המקורי, שהוגש על ידי עזבון המנוח דניאל חכיאשווילי ז"ל, מתייחס למותו של המנוח דניאל חכיאשוילי ז"ל (להלן - "המנוח") שנפטר בבית חולים הדסה עין כרם (להלן - "בית החולים" או "הנתבעת") ביום 16.10.02, בהיותו בן 44 שנים. נטען בכתב התביעה כי הטיפול שניתן למנוח בבית החולים היה רשלני. על פי התיאור שבכתב התביעה, הגיע המנוח לבית חולים הדסה לחדר מיון ביום 16.10.02 (בשעה 13:50), בכוחות עצמו, בשל הקאות וחולשה, מהן סבל במשך יומיים. בטיפול בחדר המיון האבחנה היתה חמצת, על רקע סכרת, ובשל כך הוא קיבל טיפול שכלל עירוי נוזלים. בשלב מאוחר יותר, לאחר כשעה מבואו של המנוח לחדר המיון, הוזמן לחדר המיון קרדיולוג, אשר התייחס למספר סימפטומים של המנוח, וביניהם ירידת לחץ הדם לערכים של 95/55. אותו רופא כתב כי יש לאשפז את המנוח בטיפול נמרץ לאיזון מטבולי. ברם, המנוח נשאר בחדר מיון, ובשלב מאוחר יותר נצפה במצב של חיוורון ומצוקה נשימתית, ולאחר מכן לא ניתן היה למדוד את לחץ הדם והדופק שלו. לאחר החרפה במצבו, החל הצוות הרפואי לבצע בו פעולות החייאה , אך מצבו התדרדר. גם לאחר מכות חשמל והזרקת אנדרלין, לא הוטב המצב. המנוח נפטר לבסוף בשעה 18:10, באותו יום.
7. הבסיס הרפואי לתביעה הוא חוות דעת של ד"ר ערן סגל, מומחה להרדמה וטיפול נמרץ ומנהל היחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר. אין כאן המקום להאריך, אך לפי חוות הדעת, הרשלנות התבטאה בכך שלא נעשה ניסיון משמעותי לתקן את ההפרעות המטבוליות של המנוח, וכי קרוב לודאי שמתן מהיר יותר של נוזלים, יתכן עם כמות נוספת של ביקרבונט, היו יכולים להביא לתוצאה טובה יותר. כן נטען, במסגרת חוות הדעת, כי מפתיע שהמנוח במצב כזה אינו מנוטר במשך כשעה וחצי. להערכת ד"ר סגל, המומחה מטעם התובעים, אם היה מטופל המנוח בקפדנות הראויה, היה סיכוי טוב יותר לאושש אותו בשעות שקדמו להתמוטטותו הסופית.
8. ככל שמדובר בגובה הפיצוי הנדרש, טענת התובעים היא כי על הנתבעת לשאת בהוצאות בגין הקמת מצבה ואבל בסך מוערך של 15,000 ש"ח, וכן נזק כללי, ללא נקיבת סכום, תחת הכותרת
"כאב, סבל, אובדן הנאות החיים של עזבון דניאל וקיצור תוחלת חיים" (סעיף 22ב לכתב התביעה).
9. בית החולים, בכתב הגנתו, מכחיש את אחריותו. בכתב ההגנה, מתואר הטיפול המפורט שניתן למנוח, והודגש כי הטיפול היה תקין וסביר, מבחינה רפואית. האבחנה בדבר מצבו המטבולי של המנוח, היתה קיימת קודם בואו לבית החולים. הטיפול בחדר המיון היה מקצועי, והמנוח היה במעקב רפואי מתמיד. אכן, היתה כוונה לאשפז את המנוח ביחידה לטיפול נמרץ, אך נטען כי מצבו של המנוח השתפר שיפור קל בשעה 16:15 (בעת הבדיקה בחילופי משמרת בוקר ואחרי הצהרים). לאחר מכן, נהג המנוח באי שקט ובחוסר שיתוף פעולה, ואף הוציא את חיבור האינפוזיה מידו. בשלב מאוחר יותר, חלה התדרדרות פתאומית במצבו והפסקת הנשימה. מיד הוחל בהחייאה, שנמשכה במשך כשעה, אך בשעה 18:10, כשלו מאמצי ההחייאה ונקבע מותו של המנוח.
10. ככל שמדובר בגובה הפיצוי המבוקש, בכתב ההגנה מוכחשים הסכומים על ידי הנתבעת, וכן נטען כי אין בהם פירוט מספיק.
11. בתיק העיקרי התקיימו מספר קדמי משפט בפניי. לא ראיתי צורך, לעניין הבקשה שבפניי, לפרט את כל שנאמר בקדמי המשפט וכל מה שהוחלט בעקבותיהם. אציין, כי לעניין גובה הפיצוי, עו"ד מינא, ב"כ התובע, הצהיר בדיון ביום 5.7.04 כי בכוונתו לטעון ולהוכיח שהמנוח - שהיה רווק - תמך באימו והיה יכול גם לתמוך באחיו (היורש היחיד, שכן הוא נכה). בהמשך, לאחר שהוברר כי המנוח לא עבד בדרך קבע, הצהיר עו"ד מינא כי יוכיח שהמנוח עבד ומסוגל לעבוד בעבודות פשוטות, והכנסתו היתה שווה לשכר הממוצע במשק, אף כי הודה עו"ד מינא כי הראיות שיש בידו הם ששכרו של המנוח בפועל היה פחות מהשכר הממוצע במשק (עמ' 2,שורות 19-16 לפרוטוקול של הדיון בפניי בתיק העיקרי).
מאידך גיסא, לטענת הנתבעת, מפיו של עו"ד זאב וויל, המנוח היה לקוי בנפשו, לא עבד ולא היה מסוגל לעבוד. כן התבקשה, על ידי הנתבעת, העברת התיק לבית משפט השלום, בשל כך שהפיצוי המירבי בתיק לא יתקרב כלל לסמכות בית המשפט המחוזי, שהיא פסיקת פיצויים העולים על 2.5 מיליון ש"ח (
שם, עמ' 3). עו"ד מינא השיב כי אם לא יצליח להוכיח, תהיה לכך תוצאה, הן במשפט והן בהוצאות (
שם).
12. בשלב מאוחר יותר, הסכימו הצדדים על תיקון כתב התביעה. על פי כתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 30.12.04, הוספה כתובעת אימו של המנוח, תמרה חכיאשווילי, תובעת 2, כאשר בכותרת כתב התביעה המתוקן נאמר כי היא אם המנוח ותלויה בו.
לעניין ראשי הנזק, הוסף ראש נזק של הפסדי השכר של המנוח במסגרת "השנים האבודות". כמו כן, נטען כי המנוח עבד במגרש חניה כסדרן והיה מפרנס את אימו. לעניין זה נטען כי שכרו היה כ-3,500 ש"ח לחודש.
במסגרת כתב התביעה המתוקן נדרש, בנוסף לנזק הכללי, גם פיצוי עונשי של מיליון ש"ח.
13. הנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן. בהתייחס לטענות החדשות שבכתב התביעה המתוקן, טענת הנתבעת היתה כי המנוח היה חולה במחלת נפש קשה מאז לידתו. מחלה זו החמירה והוא נזקק מספר פעמים לאישפוזים כפויים, ולא עבד במשך שנים רבות לפני מותו. כמו כן, נטען בכתב ההגנה המתוקן, כי המנוח לא רק שלא תמך במשפחתו ובאימו אלא היה עליהם לנטל, והם אלה שתמכו בו. כן הוכחשה זכותו של המנוח לפיצויים לפי הלכת "השנים האבודות". הנתבעת, שטענה לחוסר רשלנות, הכחישה בכל תוקף את הזכאות לפיצויים עונשיים, וטענה כי העלאת עילה זו בכתב התביעה המתוקן נועדה כדי לנסות, באופן מלאכותי, להקנות לבית המשפט המחוזי סמכות ביחס לתביעת פיצויים ששיעורה מתאים לבית המשפט השלום (מבלי לגרוע מטענת הנתבעת להעדר אחריות וחבות, כל עיקר).
14. ככל שהדבר נוגע לחוות הדעת הרפואית, המציאו הנתבעים חוות דעת מפורטת של פרופ' עזריאל פרל, מנהל מערך ההרדמה והטיפול הנמרץ ומנהל חדרי הניתוח וסגן מנהל אגף הכירורגי במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר. במסגרת חוות דעת זו, יש התייחסות לעברו הרפואי של המנוח, כולל: אישפוזים בבית חולים "איתנים" משנת 1995. מכאן עולה, כי מדובר במספר אישפוזים שגרמו למצב קשה של המנוח, אשר לאחר האישפוז השני באוגוסט 1998, הדרדר ונראה מוזנח, ולאחר האישפוז השלישי ירד במשקל וסירב לאכול.
לאור רקע רפואי, זה מנתח פרופ' פרל את מצבו של המנוח ביום בואו לבית החולים הדסה ואת הטיפול שניתן לו, ומגיע למסקנות כי מדובר בטיפול שנעשה בצורה טובה ואחראית. לדעתו של פרופ' פרל, המוות של המנוח נגרם כתוצאה מסיבוך של מחלתו הכרונית הקשה, כאשר המנוח הגיע לחדר המיון של בית חולים הדסה בשלב הסופני ביותר. לחוות הדעת של פרופ' פרל צורפו תמציות של 14 מאמרים וקטעי ספרים העוסקים בסוגיה הרפואית.