החלטה בתיק בש"א 25370/05

1.         המבקשת (היא הנתבעת 2 בתביעה, שתכונה להלן: " מאסטרקארד"), עתרה בבקשה הנוכחית כי בית המשפט יסלק את תביעת המשיבה (היא התובעת) על הסף בהתאם לתקנה 101, לחלופין בהתאם לתקנה 100, ולחלופין - כי בית המשפט יורה על עיכוב ההליכים בתביעה.

מאסטרקארד טוענת כי למרות שבית המשפט בישראל קנה סמכות בינ"ל לדון בתביעה, הרי יש לקבוע כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לקיום הדיון (טענת forum non convenient).

2.         נבהיר בקיצור את עניינה של התביעה שהוגשה נגד מאסטרקארד ונגד חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן: " כאל"). על פי כתב התביעה, התובעת היא חברה העוסקת בסחר אלקטרוני בתרופות מירשם (באמצעות האינטרנט). במסגרת זו היא מוכרת תרופות בארצות הברית. התובעת התקשרה בהסכם עם כאל, לפיו כאל תעניק לה שירותי סליקה, בין היתר של מאסטרקארד. התובעת טענה כי מאסטרקארד הורתה לכאל להפסיק את הקשר החוזי בינה לבין התובעת, תוך אפלייתה של התובעת, ובכך ביצעה מאסטרקארד עוולה של גרם הפרת חוזה. 

טענתה העיקרית של מאסטרקארד בכתב ההגנה מטעמה, היתה כי היא לא אפשרה שימוש בקניינה לצורך ביצוע העסקאות אותן בקשה התובעת לבצע, משום שעל פי עמדת הרשויות בארה"ב עסקאות אלה אינן חוקיות. מאסטרקארד טענה כי היא לא הפלתה את התובעת לרעה בהקשר זה, אלא פעלה בהתאם למדיניותה, על פיה לא תאפשר שימוש בכרטיסי האשראי של מאסטרקארד לביצוע עסקאות לא חוקיות.

באשר לכאל - זו טענה בכתב הגנתה בין היתר כי היא פעלה בהתאם להנחיות מאסטרקארד, ומתוך חשש שאם לא תעשה כן - היא תאבד את רשיון הסליקה של מאסטרקארד.

כלומר, כאל לא נקטה עמדה לגופה של המחלוקת בין התובעת למאסטרקארד, אלא פעלה על פי הנחיותיה של מאסטרקארד, שהיא ראתה עצמה כפופה להן. הסכסוך לגופו של ענין ביחס לאי מתן האישור לביצוע העסקאות - הוא אם כן סכסוך בין התובעת לבין מאסטרקארד.

טענות הצדדים

3.       מאסטרקארד טענה בבקשתה כי הפורום האמריקאי הוא הפורום הטבעי והנאות לדיון בתובענה.

לטענתה, מבוקשים בתביעה צווים אופרטיביים כנגד מאסטרקארד, שהיא חברה שמושבה הוא בארצות הברית. מאסטרקארד היא על פי הטענה הנתבעת העיקרית בתביעה, כאשר הנתבעת הנוספת, חברת כאל  נאלצה לבטל את ההתקשרות עם התובעת על פי הוראה של מאסטרקארד.

עוד נטען כי בהתאם לכל המבחנים הרלוונטים, אין מקום לקיים את התביעה בישראל. בהקשר זה נטען גם כי הפעילות של התובעת היא יבוא תרופות לארצות הברית. לכן, לשיטת המשפט הישראלית אין סמכות או ענין לעסוק בכך.

מאסטרקארד טענה כי מאחר ובינה לבין התובעת אין הסכם, יחול על הסכסוך הדין של מדינת ניו יורק.  

4.         מנגד, טענה התובעת כי יש להותיר את הדיון בתביעה בבית המשפט בישראל.

לטענתה, שאלת החוקיות של מכירת התרופות באמצעות האינטרנט איננה השאלה העיקרית שבית המשפט יצטרך להכריע בה. כך, אין טענה כי אם מאסטרקארד תמשיך לאפשר לכאל להעניק שירותי סליקה לתובעת בקשר למותגים שלה, תימצא היא עצמה עוברת עבירה על חוקי ארצות הברית.

התובעת טוענת כי הנושא העיקרי שיהיה מקום להכריע בו, הוא הטענה לפיה מאסטרקארד הפלתה לרעה אותה (ואת השוק הישראלי כולו), לעומת חברות אחרות שפעלו באותו אופן שבו פעלה התובעת, ושמאסטרקארד לא נקטה לגביהן באותם צעדים.

כל מעמדה של מאסטרקארד הוא של בעלת זכות לסימן מסחר על מותג שבקשר אליו היא מאפשרת לבעל רישיון מטעמה (כאל) להתקשר בשירותי אשראי וסליקה.

התובעת טוענת כי מאסטרקארד יכולה ליטול על עצמה באופן וולונטרי סטנדרטים כאלה ואחרים של התנהגות, אך זאת רק תוך פעולה חוקית, ובלא לגרום להפרה של הסכמים, תוך שימוש לרעה בכוחה באופן שרירותי. 

5.         התובעת טוענת כי יש לה זיקות רבות לישראל - המנכ"ל שלה הוא ישראלי, בעל השליטה בה חי בקנדה, אך יש לו זיקה לישראל.

התובעת היא חלק מאשכול חברות הפועל בשוק הבינ"ל של הסחר האלקטרוני בתרופות, ומבחינה זו היא חברה בינ"ל, אך ישראל היא המרכז שלה, והיא אף רוכשת תרופות בשוק הישראלי, דבר שנמנע ממנה לאור פעילותה של מאסטרקארד.

התובעת טוענת כי הכנסותיה ממוסות בישראל, והיא משלמת מע"מ בארץ.

עוד נטען כי מאסטרקארד גרמה להפרת חוזה ישראלי - החוזה בין התובעת לבין כאל, שלפיו בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט בתל אביב.