השופט א' א' לוי:
רקע והליכים קודמים
1. אחמד פארס מחאג'נה ז"ל (להלן: "המערער") ומשיב 5, נביל סעד (להלן: "נביל"), חברו יחד בשנת 1977 להקמתה של תחנת דלק במבואות העיר אום אלפחם, על קרקע שהעמיד נביל לצורך זה. המערער התחייב לממן את בניית התחנה, ומשלא נמצא לו סכום הכסף הדרוש, הוא פנה לגיסו, ג'בר מחאג'נה ז"ל (להלן: "ג'בר"), וביקש כי יוסיף מכספו למלאכת הבניה. בין נביל, המערער וג'בר הוסכם כי לראשון יהיו חמישים אחוזים בשותפות בתחנת הדלק, ואילו המערער וג'בר יחלקו ביניהם שווה-בשווה את המחצית הנותרת, ובלבד שכל אחד מהם ישא במחצית העלויות הכרוכות בהקמת התחנה. מאחר שהשניים לא ידעו באותה עת כמה תעלה הבנייה, סוכם ביניהם כי עם סיומה תיערך התחשבנות, בגדרה יהא על ג'בר להשלים את חלקו עד למחצית ההוצאות. כן הסכימו הצדדים, כי אם לא יעלה בידי ג'בר להעמיד את מלוא חלקו בסכום ההוצאות, יהיה חלקו בשותפות בהתאם לחלק היחסי של הסכום ששילם.
בניית התחנה הסתיימה בחודש מאי 1980 והיא החלה לפעול, אך עד מהרה נקלעה לקשיי מימון. או-אז פנה המערער בשנית לג'בר, וביקשו להוסיף ולהשקיע מכספו בתחנה. ג'בר נענה לכך, והסכום ששילם שימש לרכישת דלק לצורך המשך הפעלתה של התחנה.
2. בניגוד למתוכנן, לא עלה בידי השניים לערוך את ההתחשבנות עליה הוסכם. בתאריך 31.12.1981, ולאחר שג'בר עירב בדבר את עורך-דינו, נפגשו כל הצדדים והעלו על הכתב, תחילה ביד, את ההסכמות המקוריות ביניהם (להלן: ההסכם). הם חזרו על הקביעה כי חלקו של נביל בשותפות הוא מחצית, בעוד המחצית הנותרת תחולק בין המערער לג'בר, על-פי היקף השקעתו של ג'בר עד למועד עריכתו של ההסכם. לאחר מספר ימים הודפס ההסכם והצדדים חתמו עליו שנית. אף שנוסחו שונה מעט, הוא לא כלל הבדלים מהותיים לענייננו. בסעיף 5 להסכם המודפס נקבע:
"ד) [ג'בר] יהיה חייב להשלים את חלקו, שהוא מחצית ההוצאות, בהתאם לתוצאות החשבון [שייערך בין המערער לבין ג'בר]; ואם כתוצאה מעריכת החשבון כנ"ל יהיה [ג'בר] חייב בתשלום נוסף, מתחייב הוא לשלמו [למערער] ...
ה) אם לא ישלם [ג'בר] כעבור חודש וחצי [מיום סיום ההתחשבנות], כאמור, את יתרת הסכום, יחושב חלקו בתחנה באופן יחסי, בין הסכום שהוא שילם בפועל לבין הסכום שהוא חייב היה לשלם עבור מחצית חלקו של [המערער]".
בסעיף 7 להסכם התחייבו המערער ונביל לצרף את ג'בר כשותף בחוזה הזיכיון עם ספקית הדלק, ולהקנות לו בעלות במקרקעין עליהם הוקמה התחנה כשיעור חלקו בשותפות. כן נקבע, כי "ברור מאליו כי [ג'בר] נושא ברבע מהוצאות תפעול התחנה, ונהנה מרבע מהכנסותיה, מיום הקמתה" (סעיף 5(א) להסכם - ההדגשה הוספה). אולם גם בכך לא היה כדי להביא לעריכתה של ההתחשבנות האמורה, ובמשך מספר שנים המשיכה התחנה לפעול בלא שהיה ברור לצדדים מהו שיעור חלקיהם של המערער ושל ג'בר בשותפות. התחנה נוהלה בפועל על-ידי המערער, ולג'בר לא היה חלק ברווחיה.
3. בשנת 1985 פנה ג'בר לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 2051/85) וביקש כי יוצהר שהינו הבעלים של 25 אחוזים בשותפות, הואיל ולטענתו הוא העמיד את מלוא סכום ההשקעה שנדרש ממנו. בעקבות כך נדרש בית-המשפט (כבוד השופט מ' סלוצקי) לעריכת ההתחשבנות בין הצדדים בגדר ההליך שבפניו, ולצורך כך הוא אימץ את חוות-דעתו של שמאי שמונה בהסכמת הצדדים. ביום 16.6.1989 פסק בית המשפט המחוזי כי עלות הקמתה של התחנה - שכאמור נשאו בה המערער וג'בר - הייתה 300,491 דולר. חלקו של ג'בר בסכום זה עמד על 71,795 דולר, שהם כ-24 אחוזים מן הסכום. בית-המשפט המחוזי קבע, כי על-פי המוסכם בין הצדדים קנה לו ג'בר, עד לאותו מועד, 12 אחוזים בשותפות בתחנה, והוא זכאי, ככל שיוסיף וישקיע מכספו, להגדיל את חלקו עד ל-25 אחוזים. עוד נקבע, כי על המערער ונביל לקיים את מלוא התחייבויותיהם כלפי ג'בר, לרבות שיתופו ברווחי התחנה מיום הקמתה, כפי חלקו בשותפות.
4. הן המערער והן ג'בר ערערו על פסק-הדין לבית-משפט זה (ע"א 442/89, לא פורסם) שקבע, לאחר בחינתן של ראיות הצדדים הנוגעות להשקעות הכספיות שבוצעו, כי ג'בר הינו בעלים של 11 אחוזים בלבד בשותפות. או-אז, והיה זה בתאריך 3.3.1993, הגיש ג'בר לבית-המשפט המחוזי תובענה ובה עתר להצהרה לפיה חלקו בשותפות הוגדל ל-25 אחוזים, והוא חזר וביקש כי יועמדו לרשותו חשבונות התחנה מאז שנת 1989, כדי שיוכל לתבוע משותפיו את המגיע לו ברווחים.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' ביין), מיקד את הדיון בסוגיה יחידה, היא שאלת המועד בו מימש ג'בר את זכותו להעמדת חלקו בשותפות על 25 אחוזים. בהסכמת הצדדים מינה בית-המשפט מומחה שהציע במענה לשאלה זו שלוש חלופות:
א) מיום הקמתה של תחנת הדלק בשנת 1980 היה חלקו של ג'בר בשותפות 11 אחוזים, וגדל בהדרגה מדי שנה, באמצעות "השקעתם" בשותפות של הרווחים שלא שולמו לו אף שהיה זכאי להם, עד שהגיע לתקרת 25 האחוזים בשנת 1989.
ב) הזכות מומשה ביום הקמתה של התחנה כך שכבר במועד זה היו לג'בר 25 אחוזים בשותפות. ממועד זה היה זכאי איפוא לרבע מרווחי התחנה, ואז גם קמה חבותו לשלם למערער את יתרת הסכום אשר טרם שולם, בצירוף ריבית;
ג) הזכות לא מומשה וג'בר שמר בידו את האפשרות לממשה במועד עתידי.
בית-המשפט המחוזי בחר בחלופה השלישית כחלופה הנכונה בנסיבות העניין. הוא הסתמך על קביעתו של כבוד השופט סלוצקי, כי עד למועד מתן פסק-הדין הראשון בשנת 1989 לא מומשה הזכות, וקבע כי לג'בר נשמרה האפשרות לממשה בתוך זמן סביר ממועד מתן פסק-הדין בערעור בשנת 1992. בית-המשפט הוסיף וקבע כי המימוש התגבש ביום 3.3.1993, עם הגשתה של התובענה שבפניו. אשר-על-כן, נקבע כי מיום הקמתה של התחנה ועד לתאריך 3.3.93 היה חלקו של ג'בר בשותפות - 11 אחוזים, ומיום זה ואילך גדל השיעור עד ל-25 אחוזים.
5. המערער, אשר התקשה להשלים עם הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, הגיש את הערעור שבפנינו. בדיון שהתקיים ביום ב' באדר תשס"א (25.2.2001) נקבע, כי בגדרי הערעור לא יידרש בית-משפט זה אלא לשתי שאלות שבית-המשפט המחוזי לא דן בהן: האחת, סבה סביב שער המימוש של זכותו של ג'בר להגדלת חלקו בשותפות והחיוב בריבית או בהפרשי שער כתוצאה נגזרת; והשנייה, אם מוטלת על השותפות חובה לשלם למערער שכר ראוי על עבודתו בניהול התחנה, שאלה שיש לה השלכה על היקף ההתחשבנות שבינו לבין ג'בר. התיק הוחזר איפוא לבית-המשפט המחוזי כדי שיכריע בשאלות אלה.
בתאריך ח' בתשרי תשס"ב (25.9.2001) השלים בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו. בשאלת הריבית נקבע, כי את הזכות להגדלת החלק בשותפות יש לממש בערכה הריאלי, ולכך יש להוסיף ריבית על-פי השיעור הנהוג בבנק ישראל על האשראי החופשי בדולרים, מיום 1.5.80 ועד ליום 3.3.93. ריבית זו, כך נקבע, לא רק שיש בה כדי לשערך את שווי השימוש בכסף שנותר בידי ג'בר עד ליום המימוש, אלא היא אף מאזנת את הפיחות שחל במהלך השנים בערכו של המטבע האמריקני, מחד, ואת שיעור עליית המחירים של נכסי הנדל"ן בישראל, מאידך.
בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום להתחשב בפחת שחל עם השנים בערכה של תחנת הדלק, כטענתו של ג'בר, הואיל ולא הובאו בפניו ראיות לעניין זה. באשר לתשלום שכר ראוי, דחה בית-המשפט המחוזי את עמדת המערער וקבע, כי הואיל והקשר בין הצדדים הוא קשר של שותפות, הרי שלפי סעיף 34(6) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות), אין שותף זכאי לשכר עבור עבודתו בעסקי השותפות, ואף מן ההסכם שבין הצדדים לא משתמעת כוונה לזכות את המערער בשכר כזה.
טענות הצדדים בשאלות שבמחלוקת