השופטת ע' ארבל:
האם דבק קלון במעשיו של המערער, עורך דין אשר הורשע בפלילים בעקבות אירוע בו תקף את שכנתו? זו השאלה הניצבת לפתחנו בערעור זה.
הרקע העובדתי וההליכים בערכאות דלמטה
1. המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב בעבירות של תקיפה חבלנית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) וגרימת נזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. הוא נמצא אשם בתקיפת שכנתו (להלן-המתלוננת), על רקע ויכוח שנתגלע ביניהם לאחר שהמערער חסם את חנייתה ברכבו. בית משפט השלום קבע, כי בעקבות הדברים שהוחלפו ביניהם, סטר המערער למתלוננת על פניה וגרם לכך שמשקפיה עפו מפניה ותיקים שהיו בידה נפלו ארצה. עוד נקבע, כי המערער אחז בידה של המתלוננת ובחולצתה, זרק אותה על מכסה המנוע ואחר כך על הרצפה. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי נדחה.
2. בעקבות הרשעתו של המערער הגיש המשיב בקשה לבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין המחוזי) להטיל עונש על המערער לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן-החוק). בית הדין המחוזי, לאחר שנדרש לנורמות ההתנהגות הנדרשות מעורך דין מחוץ למסגרת המקצועית ולשאלה מהי "עבירה שיש עימה קלון", קבע כי דבק קלון בעבירות בהן הורשע המערער בבית משפט השלום.
בית הדין המחוזי ציין בהחלטתו כי אופי עיסוקו של עורך הדין דורש הקפדה יתרה על התנהגות הולמת מצדו. עוד נקבע, כי אף שהעבירות לא בוצעו במסגרת עיסוקו המקצועי של המערער, הרי שהן מעידות על פגם בכשרותו למלא את תפקידו. בית הדין המחוזי תמך מסקנתו לפיה המערער מתקשה לשלוט "ביצריו ובכעסו", בהתנהגותו המתלהמת של המערער בפניו וקבע כי הסברו של המערער לביצוע העבירות - רצונו להגיע מוכן לדיון בבית המשפט - אינו מכשיר את ביצוען. לאור הקביעה כי דבק קלון בעבירות שבוצעו על ידי המערער, ובשים לב לעבירות המשמעת הרבות בהן הורשע בעבר, השית בית הדין המחוזי על המערער עונש של 3 חודשי השעיה בפועל ו-6 חודשי השעיה על תנאי אם יעבור כל עבירה דומה.
שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי). בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעור המשיב על קולת העונש, על ידי שהחמיר בעונשו של המערער והעמידו על 6 חודשי השעיה בפועל ו-6 חודשי השעיה על-תנאי, לאחר שיושב לו רישיונו, שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע בהליך הפלילי בפני בית משפט השלום.
3. הערעור שבפנינו מכוון נגד קביעת הערכאות הקודמות כי דבק קלון בעבירות בהן הורשע המערער. המערער טוען, כי הערכאות הקודמות שגו בכך שהתעלמו מקביעות בית משפט השלום בדבר "פרובוקציות", כלשונו, מצד המתלוננת, אשר המתלונן אך נגרר אחריהן. ההתעלמות מעובדות אלה והעובדה שמדובר בסכסוך שכנים שאין לו כל קשר לעובדת היותו של המערער עורך דין, צריכות היו להוביל, לשיטתו, לקביעה כי אין מדובר בעבירות שיש עימן קלון. לחלופין טוען המערער כי יש להקל בעונש שהושת עליו. לטעמו, נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות והעובדה שמדובר באירוע משנת 1993 - לפני למעלה מ-11 שנים - צריכות היו להביא לכך שלא ייגזר עליו עונש של השעיה בפועל, או למצער, לא היה מקום לכך שבית הדין הארצי יחמיר בעונשו.
עבירה שיש עימה קלון
4. המסגרת הנורמטיבית התוחמת את גדריו של הדיון מצויה בהוראת סעיף 75 לחוק, הקובע כדלקמן:
75. הרשעה בפלילים.
עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון.
דא עקא, החוק, בדומה לרשימה ארוכה של חיקוקים אחרים שעניינם בתוצאות הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, אינו מפרש "קלון" מהו או באילו נסיבות דבק הוא בעבירה. מלאכת יציקת התוכן למושג זה היא כל כולה יציר כפיה של הפסיקה (ראו למשל: בג"צ 178/81ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו (1) 40, 50; על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד (1) 353, 372; בג"צ 251/88 עודה נ' ראבי ואח', פ"ד מב (4) 837; עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט (5) 184, 189). במספר רב של הזדמנויות, בהקשרים מהקשרים שונים, נדרש בית משפט זה לטיבו של הקלון שדבק במבצע עבירה ואף על פי כן נותר הוא מושג אמורפי ועמום שאת התוכן שראוי הוא לשאת יש לגבש בהתחשב בתכלית החוק שמכוחו הוא מוטל.
עם זאת, אין חולק כי בהקשרים השונים בהם מדבר המחוקק ב"קלון", משקף הקלון עמדה ערכית-מוסרית, הגם שאמות המידה לקביעתו משפטיות הן (ר' גביזון "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית" משפטים א (1968) 176, 180; עש"מ 4123/95, שם, בעמ' 189; על"ע 18/84, שם, בעמ' 372; ה"ש 2/03 בעניין בונפיל, פ"ד נז (4) 849, 853). ככלל, מקובל כי עבירה שיש עמה קלון היא עבירה שדבק במבצעה פגם מוסרי חמור, כאשר על טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו על פי הקשרם של דברים ושל המעשים (בג"צ 11243/02 פייגלין ואח' נ' יושב ראש ועדת הבחירות ואח', פ"ד נז (4) 145, 161).
הקלון שדבק בביצוע העבירה נלמד אפוא בעיקרו של דבר מחוסר המוסריות האופף את ביצוע העבירה במקרה הנדון. ככלל, המסקנה בדבר הקלון שדבק במעשה ובעושהו תנבע מנסיבות ביצוע העבירה, גם כאשר העבירה עצמה אינה מהחמורות שעלי ספר החוקים (בג"צ 436/66 בן אהרון נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא (1) 561, 564; בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז (2) 229, 266; בג"צ 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ (4) 314, 327; בג"צ 11243/02 פייגלין נ' יושב ראש ועדת הבחירות, פ"ד נז (4) 145, 160; גביזון,שם, בעמ' 182). בהקשר זה מקובלת ההבחנה בין שלושה סוגי עבירות לצורך ההכרעה בסוגיית הקלון:
"א. עבירות שמטבע ברייתן יש עמן קלון, אך יכול שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את פגם הקלון.
ב. עבירות שמטבע ברייתן אין עמן קלון, ושום נסיבות שבעולם לא יהפכו עבירות אלה לעבירות שיש בהן קלון, כגון העבירות שבגינן נושאים באחריות מוחלטת אף ללא כוונה פלילית.
ג. עבירות גבוליות שאין עמן קלון, אך יש שבנסיבות מיוחדות יהיה בהן משום קלון" (בג"צ 178/81, שם, בעמ' 50).
מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת הקלון מצוי אם כן בנסיבות בהן בוצעה העבירה.