השופטת ד' ביניש:
האם הסדר טיעון שעשתה התביעה בערכאה הדיונית מחייב את התביעה בערכאת הערעור גם כאשר בית המשפט בערכאה הדיונית דחה את ההסדר? האם רשאית התביעה בטיעוניה בשלב הערעור להמנע מלהגן על הסדר הטיעון שהיא עצמה ערכה בערכאה הדיונית? אם אכן רשאית התביעה שלא להגן על הסדר הטיעון - באילו נסיבות היא תעשה כן? אלה הן השאלות העקרוניות הנתונות להכרעתנו.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
1. העתירה לקיום הדיון הנוסף שבפנינו הוגשה בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בשני ערעורים פליליים ששמיעתם אוחדה - ע"פ 7132/02 וע"פ 7418/02. נתאר להלן את העובדות שעמדו ברקע ערעורים פליליים אלו ואת פסק הדין שניתן בעניינם.
בערעור פלילי 7132/02 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הואשמו שניים, המשיבים 1 ו-2 שלפנינו, באינוס תוך ניצול מצב של חוסר הכרה ובנוכחות אחר. בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים 1 ו-2 נטען כי הם ביצעו מעשים מיניים בנערה בת 16, שעה שהיתה שתויה, ואף צילמו את מעשיהם אלה. לאחר שהחל משפטם של המשיבים, אך בטרם נשמעה עדות המתלוננת, הגיעו התביעה והסניגוריה להסדר טיעון. במסגרת ההסדר תוקנו העובדות המפורטות בכתב האישום והעבירה בה הואשמו המשיבים שונתה מעבירת אינוס לעבירה של ביצוע מעשים מגונים. כמו כן הושגה הסכמה לענין העונש. ההסדר לענין העונש היה הסדר המאפשר לצדדים לטעון לטווח ענישה, ואשר לפיו התביעה טוענת לעונש מירבי כלשהו והסניגור, מצידו, טוען לעונש נמוך יותר, שהוא העונש המיזערי שהתביעה הסכימה שיבקש. לאחר שהוצג ההסדר בפני בית המשפט המחוזי הודו המשיבים בעבירות המיוחסות להם והורשעו על יסוד הודאתם. כפי שהוסכם בהסדר הטיעון, ביקשה התביעה מבית המשפט לגזור על כל אחד מהמשיבים עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ואילו הסניגור ביקש להסתפק בעונש של 6 חודשי מאסר שיבוצעו על דרך של עבודות שירות. לתמיכה בהסדר המוצע הוצגו בפני בית המשפט המחוזי תסקירי שירות המבחן אשר היו - כהגדרת בית המשפט - חיוביים בעיקרם וכן הוצגה הודעת התביעה לפיה ההסדר מוצדק "בין השאר לנוכח עמדתה של המתלוננת אשר סלחה לנאשמים ואין בלבה עליהם ולא היתה מעונינת בניהול המשפט" (עמוד 21 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).
חרף עמדת הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן-הנשיא (כתוארו אז) י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו-ר' יפה-כ"ץ) את הסדר הטיעון. בית המשפט המחוזי סבר שהעונש שהוצע על ידי התביעה היה עונש קל מדי בנסיבות הענין ויש מקום, לנוכח חומרת המקרה, לחרוג באופן משמעותי מהצעת התביעה. בית המשפט המחוזי הסתייג מהאופן בו הסתמכה התביעה על עמדת המתלוננת ולאחר שעמד על השיקולים השונים - חומרת המעשים והפגיעה באינטרס הציבורי מחד-גיסא ונסיבותיהם החיוביות של המשיבים, ההודאה שמסרו וההליכים שנחסכו בעטיה מאידך-גיסא - גזר על כל אחד מהמשיבים עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 3.5 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן חויב כל משיב לשלם למתלוננת פיצוי בסך של 10,000ש"ח.
2. בערעור פלילי 7418/02 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הואשם המשיב 3 בעתירה שבפנינו באינוס של נערה הסובלת מפיגור קל וכן בכך שביצע בה מעשה סדום. על פי כתב האישום, בשלושה מועדים שונים בעל המשיב 3 את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום באומרו לה שיתחתן עימה, כשהוא יודע שהיא לוקה בשכלה ותוך ניצול נסיבה זו להשגת הסכמתה למעשים. עם פתיחת המשפט הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון לפיו המשיב יודה בעובדות כתב האישום (לאחר שיוכנס תיקון קל בתיאור המעשים המפורטים בו), יורשע, ויושת עליו עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ועונש מאסר על תנאי. כן נקבע בהסדר הטיעון כי המשיב יחוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000ש"ח. לאחר שהוצג הסדר הטיעון בפני בית המשפט טענו באי-כוח שני הצדדים לאימוצו ובא-כוח התביעה הוסיף ועמד גם על לבטיה הרבים של התביעה בתיק זה לנוכח נסיבות ביצוע העבירה והקשיים הראייתיים שעמדו בפניה.
גם בפרשה זו, חרף עמדת הצדדים, נדחה הסדר הטיעון. יצוין כי בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' הכט, מ' רביד ו- י' צבן) נחלקו הדעות. השופט צבן סבר שיש לכבד את הסדר הטיעון ואילו השופטים הכט ורביד סברו כי העונש שהוצע במסגרת ההסדר אינו הולם את חומרת המעשים ועל כן גזרו על המשיב שנתיים מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן חויב המשיב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 5,000ש"ח.
3. על שני פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים בפרשות המתוארות לעיל הוגשו ערעורים מטעם המשיבים לבית משפט זה והדיון בערעורים אוחד ונשמע בפני השופט (כתוארו אז) א' מצא והשופטות ד' דורנר ו-א' פרוקצ'יה. שני הערעורים הופנו כנגד גזרי הדין והטענה העיקרית בהם היתה שבתי המשפט המחוזיים בבאר שבע ובירושלים שגו בכך שדחו את הסדרי הטיעון וגזרו עונשים חמורים יותר מהעונשים עליהם הוסכם בהסדרים שהושגו בכל אחד מהמקרים. באי-כוח המשיבים טענו כי על-פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, בין השאר בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (להלן - פסק דין הסדרי הטיעון), מן הראוי היה לאמץ את ההסדרים ולגזור את העונש בהתאם למוסכם בהם.
בתשובתה לערעורים הגנה התביעה על גזרי הדין שניתנו בשתי הפרשות. התביעה הסבירה, כי לאחר עיון נוסף, הגיעה פרקליטות המדינה למסקנה שהעונשים שהוסכם עליהם במסגרת הסדרי הטיעון, ואשר אושרו על ידי פרקליטי המחוז, הינם בלתי הולמים באופן מובהק את חומרת מעשיהם של המשיבים בשתי הפרשות המתוארות לעיל. באשר לפרשה הראשונה הסבירה התביעה מה היו נימוקיה לעריכת הסדר הטיעון בבית המשפט המחוזי, אך טענה כי על אף קיומם של נימוקים התומכים בהסדר הטיעון הרי ששיקול הדעת שהנחה אותה בעריכת ההסדר היה מוטעה ובלתי מאוזן. התביעה טענה כי בעקבות פסק הדין בבית המשפט המחוזי נערכה בחינה מחודשת בפרקליטות המדינה אשר הביאה למסקנה כי לא היה מקום להגיע להסכמה האמורה ביחס לעונש. טיעון התביעה היה דומה גם ביחס לפרשה השניה. גם בפרשה השניה הציגה התביעה את הנימוקים שעמדו ביסוד הסכמתה להסדר בערכאה הראשונה אך הסבירה כי לאחר שנבדק חומר הראיות בשנית נמצא כי ההסכמה על העונש שהוצע במסגרת ההסדר לא היתה ראויה. הבחינה המחודשת של שתי הפרשות בפרקליטות המדינה הביאה, איפוא, לשינוי בעמדת המדינה: במקום להגן על הסדרי הטיעון אליהם הגיעה הפרקליטות בבתי המשפט המחוזיים בחרה התביעה להגן על גזרי הדין שניתנו. למותר לציין כי באי-כוח המשיבים יצאו כנגד שינוי עמדה זה ולטענתם, היה בשינוי עמדת התביעה כדי לפגוע באינטרס הציפיה וההסתמכות של המשיבים.
4. עמדתה החדשה של התביעה לא היתה מקובלת על שופטי בית משפט זה ובפסק הדין נשוא הדיון הנוסף התקבלו הערעורים שהוגשו בשתי הפרשות. בין שלושת שופטי המותב היתה הסכמה כי בנסיבות הענין לא היה מקום לסטות מהעונשים עליהם הוסכם במסגרת הסדרי הטיעון ומן הראוי היה כי בתי המשפט המחוזיים היו מאמצים אותם. לפיכך, עונשם של המשיבים 1 ו-2 הופחת והועמד על 18 חודשי מאסר ואילו עונשו של המשיב 3 הופחת והועמד על 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות - הכל כפי שהוסכם בהסדר הטיעון.
ואולם, בשאלה סביבה סב דיון נוסף זה התגלעה מחלוקת בין שופטי המותב. השופטת דורנר, שביטאה את דעת הרוב, סברה כי השינוי בעמדת התביעה ביחס להסדר הטיעון בערכאת הערעור מעורר קושי ואינו ראוי. כדבריה:
"עמדה זו של המדינה בפנינו, שעל-פני הדברים משקפת הבדלי גישות בין פרקליטי המחוז לפרקליטות המדינה, מעוררת קושי רב. שכן, נאשם המסכים להסדר-טיעון ואף משנה על-פיו את מצבו לרעה בכך שמודה הוא בעבירות המיוחסות לו, זכאי להניח כי המדינה - שהסכימה להסדר-הטיעון - תגן עליו בכל הערכאות. על-כן, ראוי לה למדינה לקבוע כללים לאישור הסדרי-טיעון, שימנעו שינויים בעמדתה כאמור" (פיסקה 5 לפסק הדין).
לפיכך סברה השופטת דורנר, כי אין לייחס משקל לעמדת המדינה בערעור:
"לגוף העניין, נוכח העובדה כי המערערים הסכימו להסדרי-הטיעון מתוך הנחה כי המדינה תגן עליהם, אין בעמדת המדינה בפנינו כדי להשפיע על השאלה אם בנסיבות המקרים מוצדק היה, על-פי אמות-המידה הקבועות בפסיקה, לא לכבד את הסדרי-הטיעון." (פיסקה 6 לפסק הדין).
לפסק דינה של השופטת דורנר הסכים גם השופט (כתוארו אז) מצא אך, מנגד, השופטת פרוקצ'יה הסתייגה מהגישה האמורה:
"לדעתי השאלה מתי ובאלו נסיבות רשאית התביעה לחזור בה בערעור מהגנתה על הסדר טיעון שהיתה צד לו בערכאה הדיונית ראויה לדיון נפרד ולקביעת אמות מידה ראויות. הייתי נמנעת מקביעה נחרצת לפיה לעולם זכאי נאשם להניח כי המדינה שהסכימה להסדר טיעון תגן עליו בכל מצב בכל הערכאות, וכי אין בנמצא נסיבות בהן היא רשאית לשנות מעמדתה בשלב הערעור, ואפשר שאף חייבת לעשות כן".
הואיל וההכרעה בסוגיה זו לא נדרשה לצורך ההכרעה בערעורים, שכן לגופו של הערעור היתה הסכמה, ביקשה השופטת פרוקצ'יה להשאיר את הסוגיה בצריך עיון.
5. כאמור, על פסק דין זה הגישה המדינה, ביום 4.2.03, עתירה לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בעתירתה פירטה המדינה את הדעות השונות שהובעו בפסק הדין וטענה כי יש לערוך דיון נוסף אשר יבהיר מהי מידת מחויבותה של המדינה בערכאת הערעור להסדר טיעון שנדחה בערכאה הראשונה.