השופטת ד' דורנר (בדימ'):
1. תחילת המחלוקת שבפנינו היא בשני הסכמים שכרתה חברת ל"ק בנייה בע"מ (להלן: החברה), לצורך מימון פרויקט שלה לבניית דירות (להלן: הפרויקט). ההסכם הראשון הוא הסכם הלוואה שנכרת בשנת 1995 עם המשיבים 8-3 (להלן: המלווים). בגדר הסכם זה, העמידו המלווים כספים לחברה, ובתמורה התחייבה היא להחזירם. כן התחייבה החברה, כי אם לא תחזיר את הכספים, תעמוד למלווים האופציה לקבל תמורתם חמש דירות, אותן היא פירטה (להלן: דירות האופציה), מבין הדירות הנבנות בפרויקט. ההסכם השני נכרת כעבור שלושה חודשים עם טפחות, בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן: הבנק). בגדר הסכם זה, התחייב הבנק ללוות את בניית הפרויקט, ובתמורה קיבל אגרת חוב (להלן: אגרת החוב), בה שיעבדה לו החברה את זכויותיה בפרויקט.
בשנת 1997, לאחר שנקלעה החברה לקשיים, ביקש הבנק לממש את אגרת החוב. לבקשתו, מינה ראש ההוצאה-לפועל את בא-כוחו של הבנק, עורך-הדין שלום כהן, ככונס נכסים (להלן: הכונס). הכונס החליט למכור עשר מהדירות בפרויקט, ובכללן את חמש דירות האופציה. משכך, ביום 8.1.98, ביקשו המלווים מראש ההוצאה-לפועל להורות לכונס לממש תחילה דירות אחרות בפרויקט לפני שימומשו דירות האופציה. הדיון בבקשתם נקבע ליום 22.11.98.
אלא שביני לביני, ביום 2.11.98, כרת הכונס הסכם מכר (להלן: הסכם המכר) עם בני-הזוג צוריאל ורחל גלאם (להלן: הקונים), וזאת מבלי לגלות להם את דבר המחלוקת שבינו לבין המלווים, שהביאה להליכים התלויים ועומדים. בגדר הסכם זה, התחייב הכונס למכור לקונים אחת מדירות האופציה (להלן: הדירה), ובכפיפות לתשלום מחירה, להעבירה לחזקתם ביום 20.12.98. אך בדיון בפני ראש ההוצאה-לפועל, בו גילו המלווים לראשונה את דבר המכירה, דחה הוא את בקשת המלווים, והיפנה אותם לבית-המשפט.
בהתאם, המלווים, בתובענה שהגישו לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביקשו פסק-דין המצהיר על זכויותיהם בדירות האופציה, וכן צו מניעה האוסר על הכונס לעשות עסקאות בדירות. ביום 30.11.98, נתן בית-המשפט המחוזי, במעמד צד אחד, צו מניעה כאמור, שהותנה ונכנס לתוקפו לאחר שנתנו המלווים ערבות על-סך מיליון ש"ח, לפיצוי הכונס על כל נזק שייגרם לו בעקבות צווים אלה. אולם, ביום 29.3.99, בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, בית-המשפט ביטל את צו המניעה בקובעו, כי המלווים לא הוכיחו, אף לכאורה, את זכותם בדירות האופציה.
על החלטה זו הגישו המלווים בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, וביום 30.5.99 ניתן, לבקשתם, צו מניעה ארעי. אלא שבקשת רשות הערעור נדחתה אף היא, ביום 13.6.99, וממילא בוטל צו המניעה. לבסוף, גם הדיון שהתקיים בתביעת המלווים גופה, ביום 28.6.99, הסתיים בהסכמה לדחייתה.
או-אז, ביום 11.7.99, הוזמנו הקונים על-ידי הכונס לקבל את החזקה בדירה. אך הקונים הודיעו, כי מסרבים הם לקבל את הדירה, וכי מבטלים הם את הסכם המכר, על-יסוד ההפרה היסודית - היא האיחור הניכר במסירת הדירה. הקונים אף הגישו תובענה נגד הכונס והבנק (להלן: המוכרים) בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגדרה ביקשו הצהרה, כי הביטול היה כדין, וכי זכאים הם לפיצויים. המוכרים מצידם הגישו הודעת צד ג' נגד המלווים, בטענה כי האיחור במסירת הדירה נגרם משום ההליכים המשפטיים בהם נקטו, שעל-פניהם לא היה להם בסיס בדין.
2. בפסק-דינו מיום 1.5.01, בית-המשפט המחוזי (השופטת רות אור) קבע, כי שלושת הצדדים נהגו בחוסר תום-לב, ולמצער ברשלנות. שכן, הכונס לא הודיע לקונים, ואף לא לראש ההוצאה-לפועל, על המחלוקת בינו לבין המלווים, וכן לא הודיע למלווים על הסכם המכר. ואילו המלווים עיכבו את ביצוע ההסכם על-יסוד תביעה שלא היה לה בסיס משפטי. והקונים לא ביטלו את ההסכם מיד לאחר שנודע להם על ההליכים, לא התייצבו לדיונים שהתקיימו בנושא הדירה, ולא עשו מאומה כדי לקבלה בתקופות שבהן לא היו צווי-מניעה בתוקף. אלא שבית-המשפט קיבל את תביעת הקונים כנגד הכונס, וכן את תביעת המוכרים כנגד המלווים. בית-המשפט קבע, כי ביטול ההסכם אכן היה כדין, ומשכך חייב את הכונס בהחזר הכספים שקיבל בגין הדירה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן בתשלום פיצויים בסך 600 דולר לחודש, החל מחודש ינואר 1999 ועד להחזר הכספים בפועל - לאמור, למצער, ואם הכספים יושבו מיד, למשך 28 חודשים. בנוסף, בגדר קבלת הודעת צד ג' כלפי המלווים, חייב בית-המשפט את המלווים בנזקי הכונס שנגרמו עקב תביעת הסרק שהגישו, היינו- ב-600 דולר לחודש למשך התקופה שבה היו צווי-מניעה בתוקף - ארבעה וחצי חודשים - ובתשלום פיצויים בגין ירידת ערך הדירה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי נוכח אשמם של כל אחד מהצדדים, אין הוא עושה צו להוצאות.
3. על פסק-דין זה ערערו בפנינו כל הצדדים בערעור ובערעורים שכנגד. אך במהלך הדיון בערעורים, הגיעו המוכרים והקונים להסכם, לפיו יתקבל ערעור המוכרים בחלקו, במובן זה שממצאיו של בית-המשפט המחוזי בדבר התנהגותו של הכונס יבוטלו, ופסק-הדין המחייב את התשלום יישאר בעינו. יש לדון איפוא במחלוקות שנותרו.
המוכרים טוענים, כי משקבע בית-המשפט המחוזי, כי המלווים נהגו בחוסר תום-לב בהגשת ההליכים - שהם שהביאו לנזקי הקונים - היה עליו לחייבם בתשלום מלוא הסכום שהם חויבו בתשלומו - לאמור, ב- 600 דולר לחודש למשך כל התקופה - וכי על-כל-פנים, התמשכות ההליכים נגרמה בעקבות צווי המניעה שהוצאו, וממילא חבים המלווים במלוא הסכום, מכוח התחייבותם בכתב הערבות. בנוסף, טוענים הם כנגד אי פסיקת הוצאות משפטם. מנגד, המלווים טוענים כנגד חיובם בפיצוי אך בשל הגשת תביעה, שכן, לדידם, אף אם טעו הם בסיכוייה, אין בכך משום חוסר תום-לב. לחלופין, טוענים הם כנגד חיובם בפיצויים בשל ירידת ערך הדירה - פיצוי שבתשלומו לא חויב הכונס - וכנגד אי פסיקת הוצאות משפטם.
4. ערעור המוכרים אינו יכול להתקבל.
הגישה לבית-המשפט היא זכות יסוד של האדם, ויש אף הסבורים כי ניתן להכיר בה כזכות יסוד חוקתית, ולהפעיל ביקורת שיפוטית על תחיקה המצמצמת אותה. ראו למשל שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט) 26-22. הפעלת הזכות, מטבע הדברים, פוגעת בנתבע. היא, כשלעצמה, מחייבת אותו בהוצאות כספיות, וצווים זמניים המוצאים כנגדו גורמים לו לנזק. ברם, אין בכל אלה כדי לשלול את זכות היסוד ולסגור את דלתות בית-המשפט בפני התובע, על-ידי יצירת עילה לחיובו בתשלום כל נזקי התביעה, תהא היא חסרת-סיכוי ככל שתהא. שכן, יצירת עילה שכזו מביאה להרתעת-יתר מפני הגשת תביעות, ופוגעת בזכות הגישה לבית-המשפט מעבר למידה הדרושה. משכך, ככלל, האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים נעשה בדין המסמיך את בית-המשפט לזכות את הצד הזוכה בהוצאות משפט ולחייב את המבקש סעד זמני בהבטחת החזר נזקיו, כגון על-ידי המצאת ערבויות, כפי שאף נעשה בענייננו.
אומנם, שאלה היא אם ניתן, במקרים קיצוניים, לראות בפתיחת הליכי משפט, שעיקר מטרתם אינו הזכייה בהם, משום שימוש לרעה בזכות (והשוו ללוין, שם, בע' 51). אך במקרה שבפנינו לא הוכח שלא הוגשה התביעה מטעמים ענייניים, ואף ניתנו צווי מניעה על-ידי בתי-משפט שבדקו את הראיות בתיק, וממילא ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון.
משכך, אין לראות בכך שפתחו המלווים בהליכים המשפטיים משום עילה לפיצוי הכונס על חובותיו כלפי הקונים. כן יש לדחות את טענת המוכרים, לפיה צווי המניעה הם שגרמו לעיכובים הרבים במסירת הדירה. שכן, על-פי התשתית העובדתית שבית-המשפט המחוזי הניח, העיכובים בתקופה שצווי המניעה לא היו בתוקף, נגרמו לאור התנהלותם של הכונס ושל הקונים. לבסוף, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי, אשר החליט, לנוכח התנהגותם, שלא לפסוק הוצאות משפט לזכות המוכרים.
5. אשר לערעור הנגדי של המלווים, יש לדחותו, ככל שהוא נוגע לטענתם כנגד תשלום פיצויים בתקופה שבה היו צווי מניעה בתוקף. שכן, חיוב זה אינו נובע מעצם הגשת התביעה, אלא מהתחייבותם המפורשת, בכתב הערבות, לשפות את המוכרים בגין הנזק שייגרם להם בעקבות צווים אלה. ואכן, מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה, כי צווי המניעה הם שהביאו לעיכובים במשך התקופה שהיו הם בתוקף.
עם זאת, לחיוב המלווים, בגדר הודעת צד ג', בתשלום פיצוי למוכרים בשל ירידת ערך הדירה לא מצאתי בסיס משפטי. שכן, כאמור לעיל, המוכרים לא תבעו את המלווים בתביעה עצמאית, אלא הגישו נגדם הודעת צד ג' בלבד. בהליך זה, עילת התביעה מבוססת על התביעה שהוגשה כנגד הנתבע, שולח ההודעה, והחבות של צד ג' כלפי הנתבע נוצרת אך על-ידי פסק-הדין שניתן לטובת התובע. מכאן, שאם זוכה הנתבע בתביעת התובע, זוכה גם צד ג' נגד הנתבע אף אם לא הגיש כתב-הגנה, ואף אם לא הופיע לדיון. ראו למשל ע"א 101/88 אנדס נ' אילוז, פ"ד מד(2) 582, בע' 587.
בענייננו, משבוטל הסכם המכר, אין הקונים מושפעים מהירידה בערך הדירה, וממילא לא נפסקו להם פיצויים בגינה. משכך, ברי כי אין גם מקום לחייב את המלווים, בגדר הודעת צד ג', בשיפוי המוכרים על ירידת ערך זו.
6. אשר-על-כן, מציעה אני לדחות את ערעור המוכרים, ולקבל את ערעור המלווים, במובן זה שיבוטל פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ככל שהוא נוגע לחיובם בתשלום פיצויים בגין ירידת ערך הדירה. כן מציעה אני לחייב את המוכרים כלפי המלווים בתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח ובהוצאות משפט. על-פי ההסכם שבין המוכרים לקונים, מתבטלים הממצאים הנוגעים להתנהלותו של הכונס, ובכפיפות לכך נשאר פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ככל שהוא מטיל חיובים על הכונס, בעינו.
ש ו פ ט ת (בדימ')