השופט א' א' לוי:
מבוא
1. בפנינו ערעור על שלוש החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ורדה אלשיך) בתאריך 7.3.01, בתיק פש"ר 1238/98 (בש"א 29838/00), בהן הוחלט לאשר את בקשת הנאמנה על נכסי המערערים למכירת משקם למשיבים 4, וכן בקשת רשות ערעור של כפר הנגיד - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן : "המושב") בתחומו נמצא משק החייבים, על החלטות בית משפט קמא מיום 5.11.03 ומיום 20.11.03, בהן חויב המושב לקיים אסיפת חברים, בה יועלו כל הנימוקים הנוגעים לקבלת משיבים 4 לחברות, ובתום האסיפה תיערך הצבעה גלויה ותינתן החלטה מפורטת ומנומקת.
רקע עובדתי
2. המערערים, דוד והדסה בן בסט (להלן: "המערערים"), הם בני זוג המחזיקים מזה זמן רב במשק חקלאי ונחלה בכפר הנגיד (להלן "המשק"). המערערים נקלעו לקשיים כספיים, ובתאריך 27.12.98 ניתן נגדם צו כינוס נכסים לבקשת בנק דיסקונט. בתאריך 29.8.99, הוכרזו המערערים כפושטי-רגל, ומשיבה 1, עו"ד רהב עין דר, מונתה כנאמנה על נכסי המערערים (להלן "המשיבה" או "הנאמנה"). היקף חובותיהם של המערערים לנושים עמד ערב הגשת הסיכומים על סך של כ-900,000 $.
במסגרת הליכי פשיטת רגל עתרה תחילה הנאמנה להתיר לה לנקוט הליכים למכירת המשק, בו נמצא גם בית מגוריהם של המערערים. בבקשתה ציינה הנאמנה כי שוויו של המשק, נכון ליום הגשת הבקשה, נע בין 750,000$ ל-800,000$, וכי הוא משועבד לנושה מובטח, בנק לאומי למשכנתאות, הוא משיב 3. הנאמנה הוסיפה וציינה, כי על פי הערכתה התמורה נטו מעסקת המכירה, לאחר ניכוי החוב למשיב 3 בסך 137,000 $, תסתכם בסכום של 400 עד 500 אלף דולר (סעיף 13 לבקשה). יצוין, שכבר אז העלו המערערים הצעה, אם כי לא מוגדרת, לפדות את הנחלה בסכום הנטו שיוותר אם תבוצע מכירה כפויה (ראה עמ' 8 לפרוטוקול). בתאריך 24.10.00, החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, להתיר לנאמנה לפרסם הזמנה להציע הצעות ולקיים התמחרות.
בתאריך 26.11.00 קיימה המשיבה, בהשתתפות המערערים, תהליך של התמחרות בו נטלו חלק 8 מציעים, ובסיומו זכתה הצעתם של משיבים 4, אללוף בלהה ומשה (להלן: "הקונים"), בסכום של 865,000$. בעקבות כך, הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה לאשר את מכירת המשק לקונים. המערערים התנגדו לבקשה זו משני טעמים: ראשית, הם טענו כי בקשת המשיבה לא נתמכה בתצהיר, והגשתו של זה דרושה לנוכח קיומה של מחלוקת עובדתית באשר לסכום התמורה נטו אשר יוותר לחלוקה בין הנושים. שנית, להשקפת המערערים, פעלה הנאמנה בחוסר תום לב כאשר לא מיצתה את הדרכים להגיע להסדר עמם. לטענתם, הם גייסו כספים בעזרת בתם ובני-משפחה אחרים כדי לפדות את המשק בסכום השווה לתמורה-נטו העשויה להתקבל עבורו, היינו, הסכום המוצע על ידי הקונה במכירה כפויה לאחר ניכוי מסים ותשלומי חובה אחרים החלים על עסקה מסוג זה.
החלטות בית המשפט המחוזי- שלב א'
3. באשר לתצהיר קבע בית המשפט, כי הנאמנה לא הייתה חייבת להגישו כדי לתמוך בבקשתה, וגם אין לאפשר את חקירתה על ידי בא כוח המערערים, הואיל ואין מדובר בבקשה רגילה למתן הוראות, אלא בבקשה לאישור מכר, לאחר שקוימו כל ההליכים עליהם הורה בית המשפט. עוד נקבע, כי ככלל אין בעל תפקיד חייב בהגשת תצהיר, וכזהו הנאמן בהליכי פשיטת רגל, למעט אותם מקרים בהם מתגלעת מחלוקת עובדתית שבעטיה לא ניתן לדון בבקשה ללא חקירה ודרישה, ובלשון ההחלטה:
"ככלל אין בעל תפקיד חייב בהגשת תצהיר. וכאשר צריך לחול על יוצא מן הכלל יש מקום שתתגבשנה עובדות ויתגבש מצב בו התצהיר הוא צורך בילתו לא ניתן לדון בבקשה. אני מסכימה עם טיעוניה של ב"כ הכנ"ר כי כאשר המחוקק רוצה לחייב בעל תפקיד בהגשת תצהיר, הוא ידע לעשות זאת והראיה דוגמת סעיף 166 לפקודת פשיטת הרגל - כאשר נאמן מגיש דו"ח כספי וצריך לתמוך את בקשתו ואת הדו"ח בתצהיר".
בית המשפט הוסיף והפנה לכך שבקשת הנאמנה נתמכה בחוות דעת של שמאי באשר לערכו של המשק, וכן לכך שהתמורה אשר הוצעה בהתמחרות, גבוהה ב-25% מהערכת השמאי.
4. בהמשך, דחה בית המשפט את התנגדות המערערים, ואישר את מכירת המשק לקונים תמורת סכום של 865,000$. נקבע, כי בפקודת פשיטת הרגל אין הוראה המאפשרת לחייב לפדות את נכסיו בסכום נמוך מההצעה הגבוהה ביותר, וקבלת בקשתם של המערערים תביא לסרבול ואף לסיכול מכירת נכסיהם של חייבים בהליכי פשיטת רגל, הואיל ותמיד תתגלענה מחלוקות באשר לשווי הנכס נטו, ובלשון ההחלטה בעמ' 30:
"המונח 'סכום נטו' זר בכלל לפקודה, לטעמי אין מקום שיכנס בדלת האחורית למקום שלא נכנס בדלת הראשית. קבלת טענה מסוג זה או גישה זו היא סוף פסוק למכירת נכסי חייבים. הרי תמיד יתעורר וויכוח מה שווי הנכס נטו שיוותר, כיצד מחושב הסכום נטו שיוותר, איזה סכומים לגיטימי שינוכו, ואילו לא ניתן לנכות. לעולם לא יוכל עוד בית המשפט מבלי לנהל דיונים ארוכים על פי תקופות ממושכות לממש נכסי חייבים. יותר מכך, וזאת עלינו לזכור יש נכסים שמעצם טיבם הם נכסים מתכלים, נכסים פסידים, ומי ישא בהפסדים הללו אם בסופו של דבר יאושר המכר אחרי שנים רבות? אין ספק שקבלת גישה כזו תפתח פתח לכל חייב לסכל את הליכי המכירה של נכסיו ואם במקרה הנדון אנו מדברים על בית מגורים, הרי שאין שום סיבה בעולם שהטענות הללו לא תועלנה מאוחר יותר גם כנגד נכסים אחרים".
5. לנוכח כל אלה, החליט בית המשפט, כאמור, לדחות את טענות המערערים ולאשר את מכירת המשק, ובעקבות כך הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה (ע"א 2000/01). ביני לביני, ובעוד הערעור מתברר, החליט וועד המושב להעביר את ההכרעה בבקשה לאשר את מועמדות הקונה לאסיפה הכללית של המושב, וזו החליטה לדחות את הבקשה ללא נימוקים, לאחר שקיימה הצבעה חשאית. ערעור שהגיש הקונה נדחה על ידי האסיפה ביום 12.6.02. כבר עתה יצוין, כי לא הנאמנה ולא הקונה ניסו לתקוף את החלטת המושב במסגרת הליך משפטי.
בעקבות כך, ולאחר שחלפו מספר חודשים, הגישה הנאמנה, על דעתם של החייבים, הנושה המובטח - בנק לאומי למשכנתאות, וילדיהם של החייבים, בקשה למתן הוראות, בה הודיעה כי הגיעה להסכם פשרה עם החייבים שאם יאושר ימנע את הצורך למכור את משקם של החייבים. בהתאם להסכם זה, המקובל על כל הצדדים למעט הקונה, עתידים החייבים לשלם סכום של 325,000$ לסילוק תביעות הנאמנה ביחס לבית בלבד, ובכפוף לכך שתישמרנה זכויותיו של בנק לאומי כנושה מובטח. לנוכח האמור, עתרה הנאמנה לביטול ההסכם עם הקונה, ואת בקשתה נימקה באלה: ההסדר שגובש מקובל על כל הנושים; וועד המושב לא שינה מהחלטתו הדוחה את בקשת הקונה להצטרף למושב; הקונה התרשל משלא טרח לתקוף את החלטת המושב.
הקונה התנגד לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) הביע את הדעה, כי לא הוכח שבהצעת החייבים גלום יתרון משמעותי לנושים, ועל כן הציע להורות לנאמנה לנקוט באמצעים הדרושים לעמידה על המכר, בכפוף לחיוב הקונים להצהיר כי הם מוותרים על זכותם לבטל את ההסכם ולעמוד ברף מינימאלי של 325,000$, אשר יעמדו לטובת הנושים הבלתי מובטחים.
החלטת בית המשפט- שלב ב'
6. לאחר שקיים דיון בו נכחו הצדדים לרבות נציג מטעם המושב, החליט בית המשפט ביום 5.11.03 כי "אין מקום לאשר לעת עתה את הסדר הפשרה בין הנאמנה לחייבים ...
זאת, בכפוף לעמידת הקונים בתנאים המועלים בסוף תגובתו של כונס הנכסים הרשמי" (ההדגשה במקור), לאמור, ויתור על הזכות לביטול ההסכם ועמידה ברף מינימאלי של 325,000$, אשר יעמדו לטובת הנושים הבלתי מובטחים. כן הורה בית המשפט למושב לקיים במועד שלא יאוחר מ-10 ימים מיום החלטתו, אסיפת חברים חדשה בה יועלו הנימוקים הנוגעים לקבלת הקונים כחברים, וכי תיערך הצבעה גלויה בסופה תינתן החלטה מפורטת ומנומקת. בית המשפט הבהיר לעניין זה, כי "שקילת אינטרס החייבים לפדות את ביתם או העלאת טיעון כנגד הקונים בשל היותם 'חליפם' של החייבים הינו בגדרה שיקול זר ופסול" (ראו ההחלטה בעמוד 55). למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שמצא כי בנסיבות העניין עולה חשד כבד, כי החלטת אסיפת המושב מקורה בשיקולים פסולים, שמטרתם היתה לכפות על הנאמנה ועל בית המשפט את רצונם של החייבים לפדות את הנכס. באשר לאינטרס הנושים לקבל את כספם בהקדם קבע בית המשפט כדלקמן:
"אכן, הנושים, אשר לטענתם הם ולטענת הנאמנה, עייפו מהמתנה בת שנים ארוכות ומשפע ההליכים שנוקטים החייבים בכדי 'לדחות את הקץ', העדיפו להתפשר עם החייבים ולזכות בסכום פחות, אך מיידי ובלא סיכון. אלא שהסכמה זו, אין בית המשפט יכול לאשרה, מקום שהיא באה על חשבונו של צד ג' תם-לב, כל זאת תוך 'הלבנה' ומתן גושפנקא של החלטה תמוהה, אשר לא בכדי מסתתרת מאחורי 'הזכות שלא לנמק', וחזקה עליה כי באה לסכל את הדין. לו היה בית המשפט נותן יד לכך, היה מעביר את המסר, כי חייבים המתגוררים במושב 'מחוסנים' מפני מימוש נכסיהם. אין צורך להאריך בדברים על השפעת מסר זה הן על התנהגות חייבים פוטנציאלים כאלו, והן על הסיכוי כי בעלי תפקיד הממונים להם יוכלו למצוא קונים אשר יחפצו 'להכניס את ראשם' אל מצב דברים אשר כזה".