1. המבקשת עותרת לעכב באופן חלקי את ביצועו של פסק דין כספי שניתן כנגדה לטובת המשיבה 1 )להלן - "המשיבה"). פסק הדין קבע את היקף הפיצוי המגיע למשיבה 1 מהמבקשת בגין התרשלות המבקשת במהלך לידתה של המשיבה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט רביד) קבע כי על המבקשת לשלם למשיבים סך של 2,120 מליון ש"ח כסכום חד פעמי, בניכוי גמלאות המלל. כמו כן נפסק כי עם הגיע המשיבה לגיל 21 ישולמו לה תשלומים עיתיים שנתיים בגין עלות החזקתה במוסד שיקומי. המבקשת שלמה למשיבים עד היום סך של 500,000 ש"ח על חשבון הסכום החד-פעמי שנקבע בפסק הדין. היא מבקשת לעכב את יתרת התשלומים המגיעים על פי הפסק על חשבון הסכום החד-פעמי עד לאחר הכרעה בערעורים הנגדיים מטעם שני הצדדים שהוגשו לבית משפט זה.
2. בהקשר דברים זה יש להעיר כי בין הצדדים נפלה מחלוקת לגבי היקף הסכום החד-פעמי שנפסק בניכוי גמלאות המל"ל. סוגיה זו נדונה על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל שרון גלר-אהרוני, ומהחלטתה עולה כי, ברוח עמדת המשיבים, יש לנכות את גמלאות הביטוח הלאומי רק עד הגיע המשיבה לגיל 21 ולא מעבר לכך. על פי פסיקה זו, סכום פסק הדין לאחר ניכוי הגמלאות עומד על 1,730,040 ש"ח לאחר ניכוי קצבאות המל"ל ובתוספת שכ"ט והוצאות משפט. על החלטת ראש ההוצל"פ הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי אשר טרם הוכרע. לטענת המבקשת, פירוש נכון של פסק הדין צריך להוביל לניכוי קצבאות הביטוח הלאומי למשך תוחלת חייה של המשיבה, ומכאן שלדבריה, הסכום העומד לתשלום למשיבים לאחר ניכוי זה הוא 842, 337 ש"ח. הערכאות דלמטה סרבו לבקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין.
3. המבקשת משתיתה את בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין על טענותיה לפיהן, ראשית, יש לה סיכויים טובים לזכות בערעור שהגישה. ערעורה מכוון בעיקר לשאלת הפיצויים העיתיים אשר, לדבריה, צריכים לבוא במקום התשלום החד-פעמי שנפסק. לגישתה, שאלת התנאים לחלותו של עקרון הפיצוי העיתי חלף הפיצוי החד-פעמי מצדיק דיון עקרוני בבית המשפט העליון.
אשר להיבט מאזן הנוחות, נטען על ידי המבקשת כי עליה לממש רכוש כדי לעמוד בתשלום סכום פסק הדין, והדבר לא יאפשר החזרת המצב לקדמותו אם תזכה בערעור. המדובר במשיבה קטינה ובבני משפחתה שהם מעוטי אמצעים, וקים חשש של ממש כי לא ניתן יהיה להחזיר כספים שישולמו באם ישתנו קביעות פסק הדין בערעור. עוד נטען כי החלטת ראש ההוצל"פ נתונה לערעור, ואין זה ברור עדיין מה יעלה בגורלה של החלטה זו המשליכה במישרין על היקפו של פסק הדין הכספי.
3. המשיבים מתנגדים לבקשה. בין יתר נימוקיהם, הם מציינים את מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת, המעלה חשש של ממש ליכולתה לעמוד בהתחייבויותיה על פי פסק הדין. כן הם מתייחסים לנימוקי הערעור שהם עצמם הגישו, המעלים שאלות משפטיות שונות לענין היקף האחריות התורמת, גובה הנזק, אופי הפיצוי כפיצוי חד פעמי או תשלום עיתי, ושאלות נוספות העשויות, על פי הטענה להביא להגדלת סכום הפיצוי בערעור. בכל מקרה, נטען, כי גם אם יוקטן סכום הפיצוי הכולל שעל המבקשת לשלם למשיבים, ניתן יהיה לקזז את מה שכבר שולם עם התשלומים העיתיים אשר יגיעו בעתיד, ולכן לא תיווצר בעיה אמיתית של השבת מצב לקדמותו. מעבר לכך, מדגישים המשיבים את הצורך החיוני של המשיבה בכספי הפיצוי ואת הנזק הרב שיגרם לה אם תשלומם יתעכב.
4. נתתי דעתי לטעמי הבקשה לעמדת המשיבים, על רקע העקרונות המנחים לענין עיכוב ביצוע פסק דין לחיוב כספי, ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
כידוע, פסק דין המטיל חיוב כספי לא יעוכב אלא במקרים חריגים, מקום שסיכוייו של המערער להצליח בערעורו טובים, ומקום שאם לא יעוכב הביצוע, יעלה קושי בהשבת המצב לקדמותו (ע"א 2075/04 דיור ופיתוח בע"מ נ' אשתר; ע"א 4234/04 דולב נ' נאמן; ע"א 6064/04 אריה חברה לביטוח נ' יפעת).
הערעורים של המבקשים ושל המשיבים מעלים שאלות שונות - בהן בעלות גוון משפטי, אשר ידונו בבוא העת לגופם. עם זאת, לא ניתן לומר, על פני הדברים, כי סיכויי ערעורה של המבקשת הם גבוהים, ובאשר לסוגיית התשלומים העיתיים היא עצמה מודה כי גישתה מחייבת שינוי ההלכה הנוהגת.
יתר על כן, יש קושי גם עם טענת המבקשת לענין חוסר האפשרות להחזיר את המצב לקדמותו אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין וערעורה יתקבל. כזכור, הפיצוי החד פעמי נפסק למשיבה עד להגיעה לגיל 21, ובאשר ליתרת תוחלת חייה עד גיל 60 הורה בית המשפט על פיצוי עיתי שטרם הוגדר גובהו. ברי, כי אם יתקבל ערעור המבקשת בטענה זו או אחרת, והיקף הפיצוי יוקטן, ניתן יהיה לזקוף תשלומים שכבר בוצעו כנגד תשלומים שיגיעו בעתיד, ולקזז ביניהם. נסיבות אלה מקהות במידה רבה את טענת הקושי בהחזרת המצב לקדמותו.
אולם מעבר לכל אלה, ישנה הצדקה בקיום פסק הדין לאלתר משיקולים של מאזן נוחות ונזק של הצדדים המעורבים. מן הצד האחד, המשיבה ובני משפחתה משוועים לסכומי הפיצוי הדרושים להם באופן חיוני כדי לספק את צרכיה של הקטינה בנכותה הקשה ביותר. מנגד, המבקשת, על פי מצג שלה עצמה, מצויה בקשיים כלכליים (נספח ו' לתגובת המשיבים לבקשת עיכוב ביצוע פסק הדין). גם הערבות הבנקאית שאמורה היתה להבטיח את התשלומים העיתיים למשך 60 השנים הבאות פקעה ולא חודשה, לדברי המשיבים. עיכוב ביצוע פסק הדין עלול לסכן עוד יותר את יכולתה של המבקשת לעמוד בחיובה הכספי על פי פסק הדין. אם עליה לממש, כדבריה, נכסים בעין לצורך עמידה בחיוביה הכספיים, נראה כי אין מנוס מכך, אף שלא שוכנעתי כי הונחה תשתית עובדתית מוצקה ביחס להכרח שבדבר, ולנזקים הצפויים למבקשת עקב כך (השווה ע"א 7221/01, רובינשטיין נ' שובל, פדי נו(4) 178, 181-3; ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה ת"א, פד"י נג(1) 187).
במכלול הנסיבות האמורות יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה. על המבקשת יהיה לקיים את חיוביה על פי פסק הדין בלא עיכוב.
הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבים את הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ב בחשון תשס"ה (27.10.04).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.