השופט א' גרוניס:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הרשם א' שילה), בו התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן - המשיבה) למחיקת התביעה שהגישו נגדה המערערים מחמת העדר עילת תביעה.
2. מאחר שערעור זה המונח בפנינו נסוב בעיקרו סביב השאלה האם כתב התביעה שהגישו המערערים כנגד המשיבים מגלה עילה כלפי המשיבה, נפתח בתיאור העובדות ששימשו כרקע לתביעה, כפי שהן מופיעות בכתב התביעה. בחודש יוני 2003 התקשרה המערערת 2 (להלן - המערערת) עם המשיבה 2 בהסכם לפיו תעביר המשיבה 2 ציוד צילום השייך למערערת מישראל לארצות הברית (להלן - הציוד), לשם תיעוד מסע הרצאות וכנסים של נציגי המערערת בצפון אמריקה, ותשיבו בחזרה ארצה בתום המסע. בין היתר, הייתה אמורה המשיבה 2 להעביר לישראל קלטות וידאו שתיעדו את הכנסים שערך המערער 1 במסגרת המסע. לדברי המערערים, הייתה חשיבות כלכלית רבה לכך שהקלטות תימסרנה לידיהם בהקדם. הטעם לכך הוא כי המערערת התכוונה להעתיק את החומר המוקלט לתקליטורים ולקלטות לשם שיווקם בעותקים רבים בארץ ובחו"ל עובר לראש חודש אלול תשס"ג (שתאריכו הכללי היה 28.8.03). ביום 3.7.03 חזרו נציגי המערערת ארצה, אלא שהציוד לא הושב לרשות המערערת בסמוך לאותו תאריך. ביום 23.7.03, משטרם נמסר הציוד לידיה, שלחה המערערת מכתב התראה אל המשיבה 2. במכתב נדרשה המשיבה 2 להעביר את הציוד לרשות המערערת לאלתר, ובנוסף, לפצותה בסכום של 75,000 ש"ח בגין הנזקים הנטענים שנגרמו לה כתוצאה מן האיחור במסירתו. בלא קשר לשליחת המכתב, ובטרם נודע לאנשי המשיבה 2 אודותיו, הגיע באותו יום נציג של המשיבה 2 למשרדי המערערת ופרק שם את פריטי הציוד במלואם. ואולם, משנודע למשיב 3, שהינו מנהל במשיבה 2, על תוכנו של המכתב, הורה הוא לנציג להעמיס באופן מיידי את הציוד שאך פרק ולהחזירו למשרדי המשיבה 2. הנציג פעל על פי ההוראות שניתנו לו. המשיב 3 התנה את השבת הציוד בהמצאת מכתב מאת המערערת למשיבה 2 בו היא מצהירה כי אין לה כל דרישה, טענה או תביעה כנגד המשיבה 2 בגין האיחור בקבלת הציוד.
3. ביום 29.7.03, לאחר שמגעים שהתנהלו בין הצדדים לפתרון הסכסוך נכשלו, פנתה המערערת לבית משפט השלום בתל אביב בבקשה לסעד זמני בטרם הגשת תובענה, אשר יורה למשיבה 2 להשיב לה את הציוד לאלתר. למחרת היום נעתר בית המשפט לבקשה ונתן את הסעד המבוקש, בכפוף להפקדת ערבויות אשר שולמו במלואן. בעקבות התערבות משטרת ישראל השיבה המשיבה 2 לידי המערערת את רוב פריטי הציוד שהיו בהחזקתה, אלא שהיא הותירה ברשותה את הקלטות. ביום 6.8.03 נתן בית משפט השלום לבקשת המערערת צו הממנה את בא כוחה כתופס נכסים, ומסמיך אותו לחפש את הקלטות בכל מקום בו יש חשד להימצאן ולתפוס אותן. באותו היום הגיע תופס הנכסים למשרדי המשיבה 2 על מנת לבצע שם חיפוש, כאשר הוא מלווה בשלושה שוטרים, אך הקלטות לא נמצאו שם. תופס הנכסים הודיע למשיב 4, עובד של המשיבה 2 אשר נכח במקום, כי בכוונתו לערוך חיפוש בביתו. לפתע, בעיצומה של השיחה שהתנהלה ביניהם, נכנס המשיב 4 במהירות למשרדי המשיבה 2. אחד השוטרים, אשר דלק אחריו, שמע אותו מדבר במכשיר הטלפון הנייד ואומר לבן שיחו: "תיקח את הקלטות ותוציא אותם (כך במקור - א.ג) מהבית". בעקבות זאת נעצר המשיב 4 בגין שיבוש מהלכי משפט והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לאחר מכן ניגש תופס הנכסים, בליווי אחד השוטרים, לביתו של המשיב 4. מספר דקות לאחר שהחל החיפוש בביתו של המשיב 4, בנוכחות חמותו, הגיעה לדירה המשיבה, שהינה רעייתו, בעודה רועדת ומתנשפת. בתשובה לשאלה היכן הייתה, ענתה המשיבה כי הייתה אצל השכנים. כאשר נשאלה מיהם השכנים אצלם שהתה השיבה היא שלא הייתה אצל השכנים אלא בחצר הבית. לפיכך, הוחלט לערוך חיפוש בחצר, וחלק מהקלטות השייכות למערערת נמצאו מוחבאות שם. כמו כן נמצאו סלילי קלטות קרועים.
4. ביום 24.8.03 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב תביעה נגד המשיבים, בו עתרו להשבת הקלטות שנותרו בידי המשיבה 2 ולפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם להם עקב השתלשלות האירועים המתוארת. ביום 16.10.03 הגישה המשיבה כתב הגנה וכן בקשה למחיקת התביעה על הסף ככל שהיא נוגעת אליה, בטענה שכתב התביעה אינו מגלה כל עילת תביעה כלפיה. המערערים הגישו תשובה לבקשת הסילוק על הסף. בין יתר הטיעונים שהועלו בתשובה נכללה טענה עובדתית שלא צוינה בכתב התביעה, ולפיה המשיבה הצהירה שהיא שומרת על זכות השתיקה כאשר נשאלה על ידי המשטרה אודות מציאת הקלטות בחצר ביתה. לאחר שהמשיבה הגישה תגובתה לתשובת המערערים ניתן פסק דינו החלקי של בית משפט קמא. בפסק הדין התקבלה בקשת המשיבה למחיקת התביעה נגדה על הסף, מן הטעם שהיא אינה מגלה עילה כלפיה. בית המשפט נימק את קביעתו זו בכך שעובדת היותה של המשיבה אשתו של המשיב 4, כמו גם העובדה שהיא עלתה מן החצר בזמן עריכת החיפוש, ואף השימוש שעשתה בזכות השתיקה, אינם מקימים עילת תביעה כנגדה. בית המשפט ציין כי המערערים לא תמכו את תשובתם בתצהיר ולא עתרו לתיקון כתב התביעה. הוא קבע, כי המערערים רשאים לעתור לתיקון כתב התביעה תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין. כמו כן נפסקו לטובת המשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. מכאן הערעור שבפנינו.
5. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא משקבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבה. העובדות שבכתב התביעה מבססות, אליבא דידם, שלוש עוולות שביצעה לכאורה המשיבה - עיכוב נכס שלא כדין, גזל והסגת גבול במיטלטלין. לדברי המערערים, מן העובדות שפורטו בכתב התביעה עולה כי המשיבה מנעה מהם את הקלטות שבבעלותם, אם באמצעות הורדתן בפועל לחצר, אם באמצעות החזקתן בחצר ביתה במשותף עם בעלה, אם באמצעות אי גילוי מקום מחבואן ואם באמצעות אמירת שקר לשוטר. המערערים מציינים, כי הכחשותיה של המשיבה בכתב הגנתה לעניין העובדות שנטענו כלפיה היו סתמיות וגורפות. לחלופין טוענים המערערים, כי אף אם נכונה הקביעה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבה, שומה היה על בית המשפט המחוזי להתיר להם לתקן את כתב התביעה תחת למחוק את התביעה על הסף. המערערים מוסיפים, כי אין כל תועלת בהיתר שקיבלו מבית המשפט לעתור לתיקון כתב התביעה לאחר פסק הדין, שכן המשיבה כבר נמחקה ממנו. עוד טוענים המערערים, כי ראוי היה לדחות את הבקשה לסילוק על הסף גם מן הטעם שהיא לא נתמכה בתצהיר, בניגוד למצוות תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), על אף שנכללה בבקשה טענה עובדתית לפיה אין למשיבה כל קשר עסקי עם המערערים. המערערים גורסים, כי בית המשפט גרם להם עוול בכך שהתעלם מאי הגשת התצהיר על ידי המשיבה, אך לעומת זאת ייחס משקל לעובדה שהם עצמם לא תמכו את תשובתם לבקשת הסילוק בתצהיר. לטענתם, לא היה צורך לצרף תצהיר לתשובה מכיוון שלא נטענו בה עובדות מעבר לאלו שפורטו בכתב התביעה, פרט לטענה כי המשיבה שמרה על זכות השתיקה, טענה הנסמכת על דו"ח של משטרת ישראל שצורף לתשובה ואשר המשיבה לא חלקה על אמיתותו. לבסוף, מלינים המערערים על גובהן של הוצאות המשפט שנפסקו לחובתם.
6. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, בכתב התביעה אכן לא נאמר כי ביצעה מעשה כלשהו, אשר יש בו כדי להניח תשתית עובדתית מספקת לקיומה של כל עילת תביעה שהיא. כן מוסיפה המשיבה, כי בית המשפט המחוזי איפשר למערערים לעתור לתיקון כתב תביעתם על מנת לשלבה בפרשה העובדתית המתוארת בו, אלא שהם בחרו לוותר על הזכות שניתנה להם. משכך, לדבריה, המערערים אינם יכולים להלין על כך שבית המשפט נקט צעד בלתי מידתי במחקו את התביעה. בכל הנוגע לסוגיית אי הגשת התצהירים, טוענת המשיבה כי בקשתה שלה כללה טיעונים משפטיים בלבד ונשענה כולה על ניסוחו של כתב התביעה, בעוד שתשובת המערערים כללה טענות עובדתיות ומשכך היה עליהם לצרף לה תצהיר. המשיבה מציינת, כי המערערים ציטטו באופן מטעה את הטענה שהעלתה בבקשת הסילוק על הסף, לפיה מעולם לא היה לה עימם קשר מכל סוג שהוא, והשמיטו את התוספת המבהירה כי טענה זו נסמכת על העולה מכתב התביעה עצמו. בכל הנוגע לחלקו של הערעור המופנה כלפי הוצאות המשפט שהוטלו על המערערים גורסת המשיבה, כי לפי עמדת הפסיקה אין מקום, ככלל, להתערבות של ערכאת הערעור בסוגיה זו.
7. תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה, כי כתב התביעה חייב לכלול את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה. משמע, על התובע לפרט בכתב התביעה את כל העובדות הדרושות בכדי להקים עילת תביעה שלמה. תביעה אינה מגלה עילה אם התובע לא יהא זכאי לקבלת הסעד המבוקש על ידו אפילו הוכיח את כל העובדות המפורטות בה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 140 (להלן - זוסמן)). על פי כתב התביעה בענייננו, כפי שציינו לעיל, המשיבה הגיעה לדירתה כשהיא רועדת ומתנשפת בעת שנערך שם החיפוש. בתחילה מסרה כי הייתה אצל השכנים, אך כאשר נשאלה מיהם אותם שכנים, חזרה בה מדבריה ואמרה כי הייתה בחצר. בהמשך מצוין, כי קלטות השייכות למערערת נמצאו בחצר ממנה עלתה המשיבה. מעבר לעובדות אלה ולציון כי המשיבה הינה רעייתו של המשיב 4, לא כולל כתב התביעה כל טענה עובדתית נוספת ביחס אליה. לא נאמר בו כי המשיבה החזיקה בקלטות או החביאה אותן, ולא מובהר כיצד מעשים כלשהם שביצעה תרמו לנזקיהם הנטענים של המערערים. אף אם תוכחנה כל העובדות המיוחסות למשיבה בכתב התביעה, לא יהיו המערערים זכאים כלפיה לקבלת הסעד המבוקש, קרי, השבת הקלטות ותשלום פיצויים. לכל היותר ניתן למצוא בכתב התביעה רמיזה, כי לדעת המערערים המשיבה מעורבת בעוולות שבוצעו לטענתם כלפיהם. השערותיהם של המערערים ביחס למעשי המשיבה נזכרו בצורה מעט יותר מפורשת בתשובתם לבקשת הסילוק על הסף, אך בכך אין סגי. אין להתחשב בדברים הנאמרים מחוץ לגדרי כתב התביעה על מנת לקבוע האם הוא מגלה עילה אם לאו. לאור כל זאת, בדין קבע בית המשפט המחוזי, כי כתב התביעה שהגישו המערערים אינו מגלה עילה ביחס למשיבה.
לא למותר לציין, כי לגבי אחת הטענות העובדתיות שהעלו המערערים, קיים שוני בין האמור בכתב התביעה לבין האמור בתשובתם לבקשת הסילוק שהוגשה לבית משפט קמא ובהודעת הערעור שהוגשה לבית משפט זה. לפי התשובה לבקשת הסילוק והודעת הערעור, בעת שנערך החיפוש במשרדי המשיבה 2 נשמע המשיב 4 אומר במכשיר הטלפון הנייד: "תיקחי את הקלטות ותוציאי אותם (כך במקור - א.ג.) מן הבית". קרי, הלה דיבר בלשון נקבה. משפט זה, אליבא דמערערים, תומך בסברה כי המשיבה נטלה חלק פעיל בהעלמת הקלטות. דא עקא, בכתב התביעה מצוטט משפט זה בלשון זכר: "תיקח את הקלטות ותוציא אותם (כך במקור - א.ג.) מהבית". מכך עולה, כי האדם עימו דיבר המשיב 4 אינו המשיבה. אף אם נניח, כי מדובר בטעות סופר ולא בהטעיה מכוונת של בית המשפט, הרי שבחינת האמור בכתב התביעה בנקודה זו מהווה טעם נוסף - אם כי לא מכריע - המחליש את טענת המערערים כי כתב התביעה מגלה עילה כנגד המשיבה.
8. אף באשר לטענה, כי המשיבה חייבת הייתה לתמוך את בקשתה לסילוק התביעה על הסף בתצהיר, הדין עם המשיבה. מעצם טיבו, הדיון בבקשה למחיקה על הסף מחמת העדר עילה הוא דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה, הא ותו לא. אין צורך לצרף תצהיר לבקשה כאמור, שכן בית המשפט אינו מברר את אמיתות העובדות אלא יוצא מתוך הנחה שהתובע יצליח להוכיח את כל העובדות להן טען (ע"א 194/87 סאלח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185, 187). במקרה דנא, הבקשה אכן נסמכה רובה ככולה על נימוקים משפטיים שעניינם ניתוח העובדות המפורטות בכתב התביעה. מכל מקום, אף אם נגרוס, כי טענת המשיבה בדבר העדר הקשרים בינה לבין המערערים התיימרה להופיע כטענה עובדתית עצמאית שאינה מתייחסת לאמור בכתב התביעה, הרי שאין לכך חשיבות מכיוון שבית המשפט כלל לא הסתמך על טענה זו בהחלטתו. לעומת זאת, מאותם הטעמים עליהם עמדנו לעיל, שגה בית משפט קמא משייחס משקל לכך שהמערערים נמנעו מלצרף תצהיר לתשובתם לבקשת הסילוק. אף אם כללו המערערים בתשובה טענות עובדתיות שלא הופיעו בכתב התביעה, כלל לא היה צורך להתייחס אליהן, שכן כאמור, הדיון בבקשת המחיקה נסוב סביב האמור בכתב התביעה בלבד. אילו הגישו המערערים בקשה לתיקון כתב התביעה כי אז היה עליהם לצרף לה תצהיר (ראו תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי), אלא שבקשה כזו לא הונחה בפני בית המשפט. ברם, אין בטעות באשר לאי הגשתו של תצהיר על ידי המערערים כדי לקעקע את קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה. סוגיית אי צירוף התצהיר לא הייתה בעלת השפעה משמעותית על תוצאת פסק הדין, כפי שעולה ממנו בבירור. השיקול המכריע אשר הוביל את בית משפט קמא למסקנה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבה הינו ניתוח כתב התביעה, ולא הסוגיה הדיונית האמורה.
9. אין בידי לקבל את טענת המערערים, כי בית המשפט המחוזי שגה משמחק את התביעה על הסף בכל הנוגע למשיבה בטרם נתן להם הזדמנות לעתור לתיקון כתב התביעה. אכן, הלכה פסוקה היא, כי אין לנקוט צעד קיצוני של מחיקת תביעה מחמת העדר עילה אם ניתן להצילה על ידי תיקון כתב התביעה (ע"א 831/79 ראובן וקסלמן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' חברת חלקה 35 בגוש 6663 בע"מ, פ"ד לה(2) 533, 543; ע"א 796/89 עיזבון המנוח שמואל חסיד נ' עיזבון המנוח ברוך וכט, פ"ד מה(5) 558, 562; זוסמן, 392). ברם, כאשר התובע אינו טורח להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ואינו מפרט כיצד ביכולתו לתקן את כתב התביעה באופן שזה יגלה עילה, עשוי הדבר להצדיק את מחיקת התובענה אף בלא שיותר תיקון כאמור (ראו, ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577, 581-580). בענייננו, המערערים לא עתרו בשום שלב לתיקון כתב התביעה. הם אף נמנעו בעקביות מליתן כל פרט שהוא בדבר התיקונים שבאפשרותם לבצע במקרה בו ייקבע, כי כתב התביעה בנוסחו הנוכחי אינו מגלה עילה, ולו באופן חלופי לטענתם העיקרית לפיה כתב התביעה מגלה עילה. למערערים היו הזדמנויות לא מעטות לציין מהם התיקונים העומדים על הפרק מבחינתם, החל בתשובתם לבקשת הסילוק בבית משפט קמא, דרך כתב הערעור שהגישו לבית משפט זה וכלה בסיכומיהם הראשיים ובסיכומי תשובתם שהוגשו במסגרת הערעור, אלא שהם לא ניצלו הזדמנויות אלה. אף בהודעתם מיום 28.4.04, שניתנה בעקבות החלטתי מיום 26.4.04 בה ביקשתי את התייחסותם לסוגיית תיקון כתב התביעה, לא ניתנה כל הבהרה בנושא. משכך, אין הם יכולים להישמע כעת בטענה, כי היה מקום להתיר להם לתקן את כתב התביעה תחת למחקו. יוער, כי פסק דינו של בית משפט קמא אכן טומן בחובו סתירה פנימית, כטענת המערערים. מצד אחד, יש בו מחיקה של כתב התביעה, כך שההליך מסתיים בכל הנוגע למשיבה. מצד שני, נותן הוא אפשרות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה תוך 45 ימים מעת מתן פסק הדין. ברי, כי לא ניתן לתקן תביעה שכבר נמחקה. עם זאת, אחזור ואדגיש, כי בשום שלב של ההליכים, כולל ערעור זה, לא עתרו המערערים לאפשר להם לתקן את תביעתם. משכך, אין בטעותו זו של בית משפט קמא כדי להביא לקבלת הערעור. לבסוף, אין מקום להתערבות בגובהן של הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המערערים. בית משפט זה קבע פעמים רבות, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הדרגה הראשונה בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים (ע"א 213/80 שמעונוף נ' ברוכים, פ"ד לז(3) 808, 817; ע"א 419/97 בנק הפועלים נ' שפע בר (לא פורסם)). איני סבור, כי הוצאות המשפט שנפסקו במקרה דנא חורגות מגדר הסביר בנסיבות העניין. לפיכך, אף בסוגיה זו דין הערעור להידחות.
10. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין של המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת