השופט י' זמיר
:
השאלה העיקרית בערעורים אלה היא זאת: מה התנאים בהם ניתן לחייב חברים באגודה שיתופית לשלם את חובות האגודה?
ההליכים
1. האגודה השיתופית בית נקופה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - האגודה או בית נקופה) היא מושב חקלאי ליד הכניסה לירושלים. האגודה (שבערעורים אלה היא המשיבה 1) חייבת כסף לנושים אחדים, בהם מושבי מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ (בפירוק), אשר שימשה ארגון קניות עבור מושבים במבואות ירושלים (ובערעורים אלה היא המשיבה 2) (להלן - ארגון הקניות), וכן בנקים אחדים. החובות של האגודה, שעיקרם בגרעונות שנוצרו בענפי משק של האגודה (גידולי פלחה, שזיפים ודובדבנים) ומפעלים אחרים של האגודה (חנות מכולת, חניון בעין חמד ועוד) (להלן - חובות האגודה) חולקו, בספרי החשבונות של האגודה, בין חברי האגודה.
כיוון שהאגודה לא פרעה את חובות האגודה לנושים, נפתח הליך להסדר של חובות האגודה לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- (להלן - חוק ההסדרים). לפי סעיף 3 לחוק ההסדרים מונה עורך הדין מ' שליט כמשקם של האגודה ושל אגודות נוספות (להלן - המשקם).
סעיף 12(ג) לחוק ההסדרים קובע כי המשקם יודיע לנושים ולחייבים את יתרתם כפי שהיא מופיעה במאזנים, ואלה רשאים להשיג עליה בפניו, תוך שלושים ימים. מכוח סעיף זה שלח המשקם, בשנת 1994, הודעות לחברים באגודה, ובהם לארבעה עשר חברים שהם המבקשים בערעורים אלה (להלן - המערערים) בדבר יתרות החובה שלהם כלפי האגודה. המערערים הגישו השגות בפני המשקם. בהשגות טענו המערערים כי מאזני האגודה זקפו לחובתם, שלא כדין, חובות של האגודה עצמה. לפיכך הם ביקשו שהמשקם יורה על תיקון היתרות. המשקם דן בהשגות ונתן פסק הדוחה אותן.
לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים, חייב או נושה רשאי לבקש מבית המשפט המחוזי לבטל או לתקן פסק משקם אם נתקיימה עילה מן העילות המפורטות בסעיף זה. המערערים פנו אל בית המשפט המחוזי בירושלים, לפי סעיף זה, וביקשו שיבטל את פסק המשקם. בית המשפט המחוזי (השופט צ' כהן) דחה את הבקשות ואישר את פסק המשקם.
על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו לבית משפט זה שתי בקשות למתן רשות ערעור: רע"א 6726/96 ורע"א 6745/96. לאחר ששמענו את הטענות של בעלי הדין, החלטנו לאחד את הדיון בשתי הבקשות. בעלי הדין הסכימו שנראה את הבקשות כערעורים. כך עשינו.
ההלכה
2. השאלה העיקרית בערעורים אלה, כלומר, שאלת החיוב של חברים באגודה שיתופית בחובות של האגודה עצמה, נדונה על ידי בית משפט זה לפני עשר שנים לערך. בית המשפט פסק הלכה בשאלה זאת, והלכה זאת אינה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין. מה קובעת ההלכה?
ההלכה נפסקה בשני פסקי דין שניתנו, שניהם ביום 15.8.91, מפי השופט ברק: ע"א 524/88
"פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529 (להלן -
פרי העמק), ובג"ץ 333/85
אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) 581 (להלן -
אביאל). לשני פסקי הדין יש מכנה משותף: בשניהם נדון נסיון של אגודות שיתופיות לייחס חובות של האגודה לחברי האגודה, ובשניהם נפסל הנסיון על ידי בית המשפט. נקודת המוצא של פסקי הדין היא ההפרדה בין האישיות המשפטית של האגודה השיתופית לבין האישיות המשפטית של כל חבר באגודה. הפרדה זאת יוצרת חיץ בין הזכויות והחובות של האגודה לבין הזכויות והחובות של החברים. כפועל יוצא, חוב של האגודה כלפי צד שלישי אינו יוצר, כשלעצמו, חוב של חבר האגודה כלפי אותו צד שלישי, ואף לא חוב של החבר כלפי האגודה, אלא אם נתקבלה הסכמה אישית של החבר ליצירת החוב. הסכמה זאת יכול שתינתן באופן כללי, כגון באמצעות הסכמה של החבר להכללת הוראה בתקנון המסמיכה את האגודה להטיל על חברי האגודה חובת השתתפות בחובות האגודה, או באופן נקודתי, באמצעות הסכמה של החבר לקבל על עצמו במועד מסויים חוב מסויים של האגודה. אך אין תחליף להסכמה אישית של החבר, גם לא החלטה של האסיפה הכללית המתקבלת ברוב קולות החברים. ראו משפט
פרי העמק, עמ' 552-538; משפט
אביאל, עמ' 592-588. סיכום ממצה של ההלכה ניתן על ידי הנשיא שמגר בע"א 4937/92
"אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' רוט, פ"ד מח(1) 818, 825 (להלן -
אגרא):
"(א) אגודה שיתופית המוקמת על-פי פקודת האגודות השיתופיות היא אישיות משפטית נפרדת.
(ב) זכויותיה וחובותיה של אגודה שיתופית אינן זכויותיהם וחובותיהם של חבריה, ולהפך.
(ג) רכוש האגודה אינו רכושם של החברים, ולהפך.
(ד) כדי לחייב חבר לעשות שימוש ברכושו הפרטי לשם כיסוי חובותיה של האגודה נדרשת הסכמתו המפורשת של החבר לכך. הסכמה זו יכולה להינתן בעצם ההצטרפות לאגודה, שתקנונה כולל הוראה כזו, או באמצעות תיקון התקנון שחבר האגודה הסכים לו".
3. ההלכה, הדורשת "הסכמה מפורשת" של חבר האגודה לנטילת אחריות אישית לחובות האגודה, קבעה חריג לדרישה זאת. החריג נוגע לאפשרות שבמקום הסכמה מפורשת תבוא התנהגות ממושכת של חברי האגודה, לשון אחרת, נוהג מקובל באגודה. במשפט
אביאל אמר השופט ברק על האפשרות להסתמך על נוהג באגודה כתחליף להסכמת החבר (בעמ' 592) כי היא "סבוכה... הן מבחינת הוראותיה של פקודת האגודות באשר לשינוי התקנון והן מבחינתם של עקרונות המשפט הכלליים, הסומכים עצמם על הסכמתו של החבר ליטול על עצמו חבות אישית. טענה זו מעוררת גם בעיות קשות הקשורות לעקרונות המניעות ותום הלב". בפועל, השופט ברק לא שלל את האפשרות להמיר הסכמה מפורשת בנוהג, אלא הותיר אותה בלא הכרעה, נוכח העדר תשתית עובדתית, בנסיבות אותו מקרה, שתספיק להוכחת הנוהג.
כעבור שנתיים וחצי שבה ועלתה האפשרות במשפט
אגרא. גם הפעם לא מצא בית המשפט בסיס עובדתי מספיק לקיומו של נוהג באגודה בדבר הטלת אחריות אישית לחובות האגודה על חברי האגודה. אף-על-פי כן ראה הנשיא שמגר לנכון לציין את התנאים הנדרשים לשם ביסוס אחריות כזאת על הנוהג. וכך אמר (בעמ' 828-827):
"כפי שיכולים החברים, אם רצונם בכך, להסמיך את האגודה לחייבם בגין חובותיה בתקנון... כך יכולים החברים להביע את הסכמתם זו בדרך של נוהג - ויהא בכך מעין שינוי התקנון באופן משתמע... כמו שינוי בתקנון, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו החברים באגודה
הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית לחייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית. על-כן לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו. גם העובדה, שלא הוכחה, כי המשיבה אף היא נהגה לפי הנוהג שהתפתח בעבר - לא די בה. על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי
הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים... הוכחת נוהג כזה צריך שתיעשה לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי (שכן היא באה להחליף את הסכמתו), וכן יש להוכיח שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד. הקשיים בהוכחת נוהג מסוג זה מחזקים את הגישה כי ראוי שהסכמות מסוג זה יועלו על הכתב".
הנשיא שמגר דימה את פעולתו של הנוהג ל"מעין שינוי התקנון באופן משתמע". זוהי דרך אחת לשיבוצו של הנוהג בתוך תבנית משפטית מוכרת. דרך אחרת היא לראות בנוהג מכשיר שאינו משנה את תקנון האגודה, אלא יוצר מניעות, כלומר, קובע כי אדם שנהג בניגוד לתקנון מנוע מהסתמכות על התקנון. ראו ע"א 84/64
בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן, פ"ד יח(3) 20, 27. ההבדל בין שתי הדרכים אינו רק עיוני, אלא גם מעשי. לדוגמה, תפיסת הנוהג כאמצעי לשינוי התקנון מכירה בכוחו המחייב של הנוהג גם כלפי חבר חדש של האגודה, שלא היה שותף לנוהג, וגם כלפי חבר ותיק, המבקש לחדול מן הנוהג, מכאן ולהבא, ולחזור ולהיצמד אל התקנון. לעומת זאת, שיבוץ הנוהג במסגרת דיני המניעות מגביל את הנפקות של הנוהג אך ורק לפעולות שנעשו בעבר על פי הנוהג וכלפי מי שהיה שותף לנוהג. ראו צ' כהן
בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות (תשנ"א), 175-174. כשלעצמי אני נוטה להעדיף את הדרך השניה, המבוססת על מניעות, על פני הדרך הראשונה, המבוססת על שינוי התקנון. אכן, הכרה בכוחו של הנוהג כדרך לשינוי תקנון של חברה או של אגודה שיתופית כרוכה בקשיים רציניים. ראו משפט
אביאל, בעמ' 592; בג"ץ 4222/95
פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נב(5) 617, 623-622; בג"ץ 6627/98
נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 326-325; ס' אוטולנגי
אגודות שיתופיות - דין ונוהל (כרך א', תשנ"ה) 249-241; צ' כהן, לעיל, בעמ' 174; צ' כהן, "שינוי תקנותיה של החברה הרשומה - הדין הקיים והצעות לשיפור"
מחקרי משפט ב (תשמ"ב) 82, 95. עם זאת, במקרה הנדון אין צורך להכריע בין שתי הדרכים, שכן השאלה המתעוררת במקרה זה אינה מתייחסת לנפקות של הנוהג אלא לעצם קיומו של הנוהג. לפיכך אותיר את שאלת הסיווג של הנוהג בצריך עיון, ואתמקד בשאלה שהעסיקה את המשקם ואת בית המשפט המחוזי, היא שאלת ההוכחה של הנוהג בבית נקופה.