השופטת ע' ארבל:
1.
בפנינו עתירה להורות על השבת העותרת לעבודה, בתפקיד אותו מילאה עובר לפיטוריה או בתפקיד אחר ההולם את ניסיונה וכישוריה. העתירה הוגשה בעקבות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' הנשיא ס' אדלר, כב' השופטים י' פליטמן ונ' ארד, נציג העובדים מר י' ברק ונציגת המעבידים גב' ז' פתיר) אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ' לויט) והורה, בין היתר, על ביטול סעד האכיפה שנפסק לטובת העותרת.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
2. המסכת העובדתית שביסוד העתירה נפרשה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה (להלן: בית הדין האזורי), והיא, בתמצית, כדלהלן:
העותרת, גב' רבקה אלישע, הינה עובדת לשעבר של משיבה 1, אוניברסיטת תל-אביב (להלן: המשיבה או האוניברסיטה). העותרת היא בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, והחלה לעבוד באוניברסיטה בשנת 1989. בין השנים 1989-1992 הועסקה העותרת כרכזת פעילות חברתית במדור למעורבות חברתית בדיקנט הסטודנטים (להלן: הדיקנט) שתפקידו לספק לסטודנטים שירותים כלכליים, פסיכולוגיים, וחברתיים ובראשותו עומד איש אקדמיה בכיר אשר נבחר לתפקיד זה מדי ארבע שנים. בהמשך, עברה העותרת לשמש כמנהלת המדור למעורבות חברתית בדיקנט. יצוין כי פעילויותיה של העותרת זכו להערכה והוקרה.
ביום 1.1.2000, בתקופת כהונתה של פרופ' רות שלגי כדיקן הסטודנטים, נבחרה העותרת, באמצעות מכרז, לכהן בתפקיד "עוזר דיקן הסטודנטים" וכחצי שנה מאוחר יותר קיבלה מעמד של קביעות בתפקיד זה. יצוין כי תקן עוזר הדיקן הוגדר לבקשתה של פרופ' שלגי, ואי לכך העותרת הייתה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה. במהלך התקופה שבה כיהנה העותרת כעוזרתה של פרופ' שלגי זכתה העותרת להערכה רבה מצדה של הממונה עליה.
בשלב מסוים החליפה פרופ' תלמה ליבל את פרופ' רות שלגי בתפקידה כדיקן הסטודנטים. בחודש נובמבר 2001, לאחר חילופי התפקידים האמורים, עלו יחסיה של העותרת עם פרופ' ליבל על שרטון. בתאריך 29.5.2003 הודיע לעותרת מנכ"ל האוניברסיטה דאז, פרופ' לנגהולץ, על נקיטת הליכי משמעת נגדה נוכח ממצאי דו"ח מבקר האוניברסיטה באשר לניהול כספי הדיקנט - שלא הוגש לעיונה של העותרת מעולם- ועל הוצאתה לחופשה בתשלום. העותרת הגישה בקשה דחופה לבית הדין האזורי בתל אביב שבה עתרה לסעדים ארעיים וזמניים נגד הוצאתה לחופשה כפויה ונגד הפגיעה בתנאי העסקתה ובסמכויותיה, וביקשה להחזירה לעבודה סדירה בפועל בתפקידה כסגנית דיקן הסטודנטים. בתגובה, הודיעה האוניברסיטה כי היא שוקלת לפטר את העותרת מעבודתה. בהמשך הושגה הסכמת הצדדים לפנות לגישור פנימי וחיצוני שבמהלכם תשהה העותרת בחופשה בתשלום ולא ייפתחו נגדה הליכי משמעת. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית הדין האזורי. משהליכי הגישור העלו חרס, קיבל בית הדין האזורי את בקשת האוניברסיטה לפתוח בהליכי פיטורים נגד העותרת.
ביום 17.1.2004 פוטרה העותרת מעבודתה באוניברסיטה. התקן לתפקיד שמילאה בדיקנט הסטודנטים בוטל. סמוך לאחר הודעת הפיטורים, הגישה העותרת תביעה נגד פיטוריה, בד בבד עם בקשה לסעדים זמניים. בהסכמת הצדדים, איחד בית הדין האזורי את הדיון בבקשה ובתובענה, תוך שהוא קובע בהחלטתו מיום 19.1.2004 כי מעמדה של העותרת "יקבע בפסק הדין ואין בחלוף הזמן שעד לסיום הדיון בתובענה והכרעה בה כדי לפגוע בכל טענה העומדת לה, לרבות לעניין החזרה לעבודה".
פסק הדין של בית הדין האזורי
3. פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ניתן ביום 25.5.2006. בית הדין קבע כי התנהלותה של האוניברסיטה בפיטורי העותרת הייתה שלא כדין ולקתה בפגמים רבים. ראשית קבע בית הדין כי העילות לפיטוריה של העותרת לא הוכחו. בית הדין שלל את הנימוק הראשון שהעלתה האוניברסיטה לפיטורי העותרת, לפיו העותרת נטלה לידיה סמכויות בנושאי תקציבים וכוח אדם שהיו נתונות לבעלת תפקיד אחרת, ובהתנהלות זו הובילה את הדקאנט להתדרדרות תקציבית. נקבע, כי ההאשמות שהופנו כלפי העותרת בנושא זה היו מכוונות למעשה להחלטותיה הניהוליות של פרופ' שלגי, אשר קיבלו גיבוי ותמיכה מלאה מאת גורמי האוניברסיטה המוסמכים לכך. עוד נקבע כי בכל האמור לגרעונו ולקשייו התקציביים, הדיקאנט לא היה חריג על רקע המצב הכלכלי בכלל האוניברסיטה על יחידותיה השונות. בנוסף, הוברר כי לא נערכה בדיקה מקיפה לגבי היווצרותו של הגרעון התקציבי בדיקאנט וממילא לא הוכחה אחריותה של העותרת לקיומו. גם הנימוק השני לפיטורי העותרת, שלפיו התנהלותה העכירה את האווירה בדיקאנט ופגעה בעובדיו, נשלל על-ידי בית הדין האזורי, אשר לא שוכנע מטענות האוניברסיטה בנושא והתרשם כי תחושת חוסר שביעות הרצון בקרב חלק מעובדי הדיקאנט לא הייתה חריגה בהתחשב בכך שמדובר ביחידה העוברת תהליך של שינוי. בית הדין אף לא מצא ממש בנימוק השלישי לפיטורים, שלפיו העותרת ניתקה קשר עם פרופ' ליבל עקב החלטתה של זו האחרונה לתחום את הגדרת תפקיד סגן הדיקן לתחומים החברתיים. נקבע כי מן הראיות עולה כי הליך נטילת הסמכויות בענייני תקציב וכוח אדם מהעותרת נעשה על-ידי פרופ' ליבל בצעד חד-צדדי ונמהר, בלא הסכמתה של העותרת ומבלי שניתנה לה זכות טיעון כלשהי בטרם קבלת ההחלטה. בית הדין קבע כי אין מדובר בניתוק קשר מצדה של העותרת אלא, הלכה למעשה, רוקן תפקידה של העותרת מתוכן והיא היתה נתונה לבידוד מקצועי וחברתי בסביבת העבודה.
בית הדין האזורי קבע עוד כי ההחלטות בעניינה של העותרת - החל מנטילת סמכויותיה והוצאתה לחופשה כפויה וכלה בהליך הפיטורים - התקבלו ובוצעו באורח חד-צדדי, ללא שימוע וללא בירור אמיתי של ההאשמות שיוחסו לעותרת. כך, נמצא כי מנכ"ל האוניברסיטה דאז קיבל את ההחלטה על פיטוריה של העותרת על בסיס המידע שהועבר אליו מפרופ' ליבל, ממנו נעדרו פרטים ונתונים מהותיים, ואף מחלקת משאבי אנוש לא בדקה את טענותיה של פרופ' ליבל נגד העותרת באופן יסודי. בנוסף, נמצא כי לעותרת לא הוצעה כל חלופה לעבור לתפקיד אחר חלף פיטוריה. בית הדין האזורי קבע עוד כי אין בהסכמת ארגון העובדים לפיטוריה של העותרת כדי להכשיר את ההליך רווי הפגמים בעניינה, וציין כי אף בהסכמת ארגון העובדים לפיטורים נפלו פגמים מהותיים, שיש בהם כשלעצמם כדי להביא לאיונה.
נוכח כל אלה, הורה בית הדין האזורי על השבתה של העותרת לתפקידה כסגנית דיקן הסטודנטים, על מלוא סמכויותיו של התפקיד כפי שהוגדרו טרם נטילת סמכויותיה של העותרת על-ידי פרופ' ליבל. כן הורה כי לעותרת ישולם פיצוי בגובה שכרה המלא כפי שהיה ערב פיטוריה. בנוסף, פסק בית הדין לטובת העותרת פיצוי בגין נזק לא ממוני, צער ועוגמת נפש בגובה של 50,000 ש"ח, והטיל על המשיבה לשאת בשכר טרחת עורך דין לטובת העותרת בסך של 75,000 ש"ח.
פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה
4. ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה נתקבל בחלקו בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) מיום 27.2.2008 על-ידי המותב, כאשר חברי המותב חלוקים באשר להנמקת התוצאה אליה הגיעו.
כב' השופטת נ' ארד אימצה את המסכת העובדתית שנקבעה על-ידי בית הדין האזורי, והסכימה עם עמדתו כי הפגמים המהותיים שנפלו בהליך הפיטורים והעובדה שכל עילות הפיטורים נשללו, הצדיקו היענות לתביעתה המקורית של העותרת למתן צו אכיפה והחזרתה למשרתה. נימוק נוסף למתן סעד של אכיפה מצאה השופטת ארד בהחלטת בית הדין האזורי מיום 19.1.2004, אשר עומדת בבחינת "הצהרת גור אריה" באשר לשמירת טענות העותרת וזכויותיה במתן סעד של אכיפה. בהקשר זה, ולמען שלמות התמונה יצויין כי הלכה פסוקה היא כי כאשר על הפרק עומדים פיטורי עובד, אין בתי הדין לעבודה מקפידים ליישם את הכלל לפיו אין בית-משפט נותן סעד ביניים הזהה עם הסעד העיקרי. תחת זאת מאזן בית הדין בין הצורך למנוע מצב שבו ירוקן ההליך העיקרי מתוכן, כך שאם יזכה התובע לא יוכל ליהנות מפרי הזכייה ולשוב למשרתו, לבין הצורך למנוע מצב שבו אין המעבידה יכולה לפעול באופן סדיר עת נכפית עליה העסקת העובד. איזון זה מתאפשר בהינתן הצהרה מטעם הצדדים לפיה שינויים במצב הקיים לא יעמדו למכשול לפסק-הדין שיינתן. הצהרה זו זכתה בפסיקה לכינוי "הצהרת גור-אריה" (דב"ע מה/ 3-71 טמיר - גור אריה, פד"ע טז 264 (1985)).
מנגד, מנתה השופטת ארד את השיקולים השוללים מתן סעד של אכיפה: העותרת לא חזרה לעבוד בפועל; חלוף הזמן מעת הפיטורים ועד מתן פסק הדין; קיומו של קושי ממשי ביישום יעיל של סעד האכיפה לתפקיד הספציפי בו שימשה המשיבה עובר לפיטוריה נוכח שינוי הנסיבות וביטול התקן של התפקיד אשר ביצעה. במכלול הנסיבות, קבעה השופטת ארד, לא ניתן "להחזיר את הגלגל לאחור", על אף החלטת בית הדין מיום 19.1.2004, ואין ליתן סעד של אכיפה. השופטת ארד הטעימה כי אין במסקנתה כדי להצדיק טענה לפיה לא יינתן סעד של אכיפה כל אימת שייווצר מצב חדש אצל המעסיק בעת בירור התביעה, וכל מקרה ייבחן לגופו, לנסיבותיו, על מכלול השיקולים ותוך עריכת האיזון הנדרש בין מגוון ההיבטים והאינטרסים הצריכים לעניין.
5. נשיא בית הדין הארצי, כב' השופט ס' אדלר, הצטרף למסקנת השופטת נ' ארד כי אין לאכוף יחסי-עבודה בין העותרת למשיבה. הנשיא הציע פירוש אחר לעובדות שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי, אשר לפיו קם צורך בהעברת העותרת לתפקיד אחר או לפטרה כדי להבטיח תפקוד תקין של הדיקאנט, וכי לעותרת היה חלק בהתדרדרות היחסים בינה לבין פרופ' ליבל, אם כי פחות מחלקה של זו האחרונה. הנשיא אדלר קבע כי כשם שהעדר יכולתן של עובדת בכירה והממונה עליה לעבוד יחדיו ולתפקד באופן תקין ויעיל מהווה סיבה סבירה להעברת העובדת לתפקיד אחר ואף לפיטוריה, כך יכול מצב עניינים זה להוות נימוק לאי-אכיפת יחסי עבודה, אפילו מקום בו נפל פגם בהליך הפיטורים. השופט אדלר נתן בחוות דעתו משקל לעובדה שהעותרת נבחרה לתפקיד במכרז כדין, אולם עמד על חשיבות השפעתה של האכיפה על מרקם יחסי העבודה ועל התנהלותה התקינה של העבודה. בנוסף שלל הנשיא אדלר את מסקנת בית הדין האזורי, שלפיה היו פגמים בהסכמת נציגות העובדים להליך העברת הסמכויות והפיטורים.
6. השופט י' פליטמן הצטרף לעמדת השופטת ארד כי המסד העובדתי לבחינת טענות המשיבה מושתת על המסכת העובדתית כפי שנפרשה על-ידי בית הדין האזורי. השופט פליטמן קבע כי בפיטוריה של העותרת הפרה המשיבה את כללי המשפט המנהלי החלים עליה מתוקף היותה גוף ציבורי וכן את הוראות ההסכם הקיבוצי "בשרירות לב ובהליך שרחוק מלהיות נאות". השופט פליטמן קבע כי ביטול משרת סגן הדיקנט, חלוף הזמן מאז הפיטורים ואי-מציאת תפקיד הולם לשביעות רצונה של העותרת, מכריעים את הכף שלא להורות על החזרת העותרת לעבודה.
נציג העובדים מר יצחק ברק הצטרף לפסק דינה של השופטת ארד בדבר השיקולים המנחים למתן סעד האכיפה, וכן לפסק דינו של הנשיא אדלר על נימוקיו. נציגת המעבידים גב' זיווה פתיר הצטרפה לפסק דינה של השופטת נילי ארד על טעמיה ולהערותיהם של הנשיא אדלר והשופט פליטמן.