1. בפני תביעה נזיקית כנגד הנתבעת הנובעת מתגוביות שנרשמו על ידי גולשים באתר אינטרנט המנוהל על ידי הנתבעת, לכתבות שפורסמו באתר. המדובר באתר בשם "וואלה ברנזה", המהווה אחד מהפורטלים המנוהל על ידי הנתבעת, אשר עוסקת בעיתונות.
2. לטענת התובע, יש בתגוביות האמורות כדי להוציא דיבתו לרעה, להשפילו ולהפכו למטרה לשנאה, בוז ולעג ויש בהם כדי לפגוע במוניטין שלו כעיתונאי של עיתון ידיעות אחרונות. כמו כן, לטענתו, הנתבעת נושאת באחריות נזיקית כלפיו בגין פרסום אותן התגוביות האנונימיות, שפורסמו באתר של הנתבעת אודותיו ובגין אי הסרתן, המיידי.
3. יחד עם הגשת הבקשה, הוגשה בקשה זו למתן צו לגילוי כתובת ה-I.P של שולחי אותן התגוביות האנונימיות. התובע פנה לנתבעת וביקש ממנה לגלות את הכתובות אולם היא סירבה לכך, שלא כדין. לטענת התובע, בינתיים פורסמו באתר של הנתבעת תגוביות נוספות שיש בהם להוציא דיבתו רעה, בשעה שהנתבעת לא פעלה למניעת פרסומן והסרתן.
4. לטענת הנתבעת, אין לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה. בהעדר סמכות כאמור, אין לדון גם בבקשה זו. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת להעדר עילה נזיקית כנגדה, ככל שאין בהעמדת במת האתר לרשות הגולשים, לפרסום תגוביות, כדי להטיל עליה אחריות לתוכן דברי אותם הגולשים. בנוסף לאמור, טוענת הנתבעת כי דין בקשת התובע לגילוי כתובת ה-I.P, להידחות לגופה.
5. באשר לטענה להעדר סמכות מקומית, דינה להידחות. התביעה שבפני הינה תביעה נזיקית כנגד הנתבעת, המלווה בבקשה לסעד נלווה. המדובר בסעד מהסעדים השונים שביהמ"ש מוסמך לדון בהם במסגרת תביעה שכזו. פרסומי וואלה באינטרנט, פורצות את הגבולות שנקבעו לעניין חלוקת אזורי הסמכות המקומית של בימ"ש זה או אחר. מטרת האתר מושגת באמצעות פרסום תוכנו באינטרנט, בכל רחבי הארץ. מרכיב אינטגראלי של העוולות הנטענות של הנתבעת הינו אותם הפרסומים, חוצי הגבולות של הסמכות המקומית. מעשה הפרסום משתכלל בעת ביצועו באתר והצגתו לכל גולש בארץ והסרתו משתכלל, בעת הסרתו מהאתר הפתוח לעיני כל. ניתן בעניין זה להתייחס אף לאמור בתקנה 3 (5) לתקנות סד"א. איני שוללת את טענות הנתבעת, שיתכן והתובע יתקשה, בסופו של יום, להוכיח את עילת תביעתו הנטענת כנגדה אולם אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין שאלת הסמכות המקומית. ככל שהסמכות המקומית נקנית, מכוח הנטען בתביעה,
הנני דוחה את טענת הנתבעת להעדר סמכות מקומית.
6. הנתבעת אינה חולקת על הסמכות הטבועה של בית משפט ליתן צו גילוי של פרטי כתובת I.P . מאידך, אין מחלוקת בין הצדדים שהסוגיה של קביעת הכללים לבחינת בקשה שכזו, טרם הוסדרה בחקיקה. כמו כן טרם נקבעו כללים שיפוטיים מחייבים, על ידי בית משפט העליון, לבחינת השאלה אם ומתי ראוי להיעתר לבקשה שכזו, לגילוי כתובת ה-I.P, של גולש אנונימי.
7. הצדדים הפנו לפסקי דין שונים שניתנו בשנים האחרונות, בהם הוצגו גישות שונות. העמדות נעות בין דרישות מחמירות, לגישות מקלות יותר. גישות אלה פורטו בהרחבה על ידי כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון, כבוד השופט יצחק עמית וכבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל ועוד (ראה: בשא (שלום ירושלים) 4995/05; בר"ע (מחוזי חיפה) 850/06; ה"פ (מחוזי תל אביב) 1244/07; ה"פ (מחוזי תל אביב) 541/07, וזוהי רשימה חלקית).
8. על אף הבדלי הגישה שצוינו עד היום בפסיקה, קיימת הסכמה כללית שיש ליתן משקל ראוי לזכות לחופש הביטוי. אין המדובר בזכות של הפרט בלבד אלא באינטרס המשרת את רצוננו לקיום חברה חופשית ודמוקרטית. פריסת ההגנה של הזכות לחופש הביטוי על דברי גולשים המתפרסמים באינטרנט, מבטיחה שיח חברתי חופשי ופתוח והחלפת מידע ודעות, באופן נרחב יותר משהכירה האנושות עד היום. השיח והטוקבקים באינטרנט הוגדרו לא אחת בתור "כיכר השוק" המודרני, בהם יכול כל גולש להשתתף ולהביע גם את דעתו.
9. בדומה לכיכר "השוק", לעיתים רבות השיח המתפתח אינו שיח ספרותי והגולשים "גולשים" לשפה בוטה ולשפת הרחוב וה"שוק". עצם העובדה שמוצגת שפה "רדודה" אינה עילה, בפני עצמה, להטלת הגבלות על ניהול השיח האמור, על פי הוראות הדין והמדיניות המשפטית המקובלת.
10. מרכיב משנה של העידן הטכנולוגי, הינו מתן האפשרות להשתתפות בגלישה באינטרנט, כולל השתתפות אקטיבית בטוקבקים, באופן
אנונימי.
11. לצידה של הזכות הנ"ל לחופש הביטוי, קיימת הזכות לאנונימיות ולפרטיות,, של הגולש. הנחת היסוד הינה שמרכיב האנונימיות (על אף שאמצעי עקיבה אפשריים יכולים להפוך את האנונימיות, לאנונימיות מדומה, כפי שיפורט להלן), מגדילה, מטבעה, את כמות המשתתפים בשיח הציבורי, בעוד הסרת האנונימיות תוליד אפקט מצנן ומצמצם. הפסיקה מציינת שיש להיזהר מאפקט הצינון . הטלת מגבלות על אפשריות התמרון של חופש הביטוי, יש בה כדי לצמצם את האינטרס ליצור ולהשתתף בבמות ציבוריות, דבר שיצמצם את גיוון וכמות המידע המוצע, בבמת האינטרנט.
12. כפועל יוצא מהאמור מוטלת חובה עלינו לנהוג בזהירות יתרה בסוגיה זו, מאחר ואם נבטל את הזכות לאנונימיות וככל שנצמצם אותה, אין לדעת מה נחמיץ והמחיר שנשלם על כך, כחברה.
13. האנונימיות יכולה לשמש כמסכה וככלי המשמש לאנשים להסתיר משהו או לבצע מעשים האסורים בדין, מבלי להיתפס. יתכנו, על כן, מקרים שאינם מצדיקים הסתתרות מאחוריה. מאידך, האנונימיות הינה בעלת תכונות חיוביות. היא מספקת מגן מפני עריצות והתנכלות. הבטחתה מאפשרת לפרט להתבטא ולחשוף או להתריע על מחדלים ואי סדרים, ללא פחד וללא חשש להתנכלות. התובע, כעיתונאי, מודע היטב לערך הרב שיש במקורות עיתונאים חסויים, כאשר העוסקים בעיתונות פועלים להגן בחירוף נפש על האנונימיות של מקורות מידע אלה. על אף שבקשה זו נדונה בהעדר תגובת הגולש/גולשים, נקודת המוצא הינה שהינם בעלי עניין לשמור על האנונימיות שלהם, כפי שהתבטא בעצם הבחירה להשתתף בטוקבק, תוך כדי שימוש באנונימיות ושם כינוי.
14. הצד השני של המטבע הינו שכפי שניתן לנצל אנונימיות לרעה, כך ניתן לנצל אף "חשיפה", לרעה. לא כל בקשה או רצון לחשיפה נועדת למימוש זכויות מהותיות ולגיטימיות, להגנה על שם טוב. לעיתים, הרואה עצמו כנפגע, יהיה בעל עניין להתנכל למי שהעביר עליו ביקורת ויהיה בעל עניין להשתיק ביקורת, לגיטימית. החשיפה משמשת בידי המבקש ,במקרים שכאלה, , ככלי להעביר מסר כי "איתי לא מתעסקים". החשש למצבים כאלה מקבל משנה תוקף, בסוגיה של עוולת לשון הרע, לאור הסיכוי הלא מבוטל שהמעורבים בפרשה, הינם בעלי היכרות אישית ומערכת קשרים כזו או אחרת.
15. בטרם אתייחס לפרסומי הטוקבק נשוא בקשה זו, באופן ספציפי, הנני סבורה שמן הראוי לציין שיקולים נוספים, אשר זכו להתייחסות פחות מפורטת, בפסיקה. חלק משיקולים אלה שמעתי בהרצאה של ד"ר מיכאל בירנהק, העוסק בחקר משפטי בנושא של חשיפת פרטי גולשים אנונימיים ברשת ועומד לפרסם את מחקרו האמור, בעתיד הקרוב. ברוב אדיבותו, הוא נתן את רשותו לכך, על אף שהמאמר נמצא עדיין בשלבי טיוטה. להבדיל מסוגית האנונימיות, על פי המוסרת היהודית, כל המביא דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם.
הנקודות שהוא מעלה הינן חומר רלוונטי למחשבה, בבחינת בקשות מסוג אלה.
16. לטענתו, אין להתעלם משאלת "כובד" המטלה אשר תיווצר בגין העתרות לבקשות שכאלה. כמו כן, אין להתעלם מהצפי העתידי, של מידת היעילות הגלומה בהעתרות לבקשה ומתן צו שכזה,
בהשגת מטרתו. אכן, ככל שבחינת מתן צווים זמניים מתבצע על פי מאזן אינטרסים שונים והערכת תוצאות עתידיות, אין מקום להתעלם מסוגיות אלה.
17. על פניו, אין הכבדה טכנולוגית יתרה במתן צו פרטני לגילוי כתובת I.P (בהנחה שהמידע נשמר על ידי האתר), אולם, ככל שתוטל חובה רחבה וליברלית יותר, יידרשו אתרי וספקי אינטרנט לבצע הליכי מעקב ושמירה נרחבים יותר. חובה שכזו, מטבעה, עלולה להיות כרוכה בצורך בהקצאת משאבים שיש בהם כדי לייקר את הטכנולוגיה, גופה. כל עוד לא הוטלה חובה שכזו בדין, מידת הנכונות של אתרי/ספקי אינטרנט תהיה קשורה במידת והיקף האחריות שכללי הדין יטילו עליהם, בנדון.
18. טרם הוכרעו סופית מבחנים מחייבים, באשר להיקף האחריות (אם בכלל) שתוטל על מפעיל אתר, לתוכן תגוביות של גולשים בטוקבק, אולם הגישה המסתמנת הינה גישה המצמצמת את אחריותם. כך נפסק, שמפעיל אתר אינו אחראי ללשון הרע שפורסם באתרו על ידי גולש בטוקבק, מעצם העמדת במת האתר לרשות הגולש, לצורכי התבטאות. כמו כן נקבע, שאין להטיל אחריות על בעל אתר, "כמפיץ" או "כאחראי לעריכה", אם כי סוגיה זו עדיין פתוחה. העילה שהוכרה עד היום בפסיקה, הינה מכוח דיני הנזיקין הכלליים, תוך כדי שימוש במבחני עוולת הרשלנות, אולם גם במקרה שכזה, נדרשת הוכחת נתונים עובדתיים מגוונים ומשולבים (שהיקפם טרם הוכרע), על מנת לצלוח.