ד"ר יעקב
--ג'קי סרוב, יליד 1954 (להלן: "
הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות, שבמהלך ביצוע תפקידו כמנהל מחלקת מיון פנימי בבית חולים איכילוב (להלן:
"ביה"ח"), ובהיותו עובד ציבור, קיבל שוחד.
על פי הכרעת הדין הנאשם קיבל כ-3000ש"ח עבור קידום וטיפול ביוסף (אסי) אבוטבול (להלן:
"אבוטבול") בביה"ח בתאריכים 21.09.05, 30.10.05 ו - 7.11.06. מכלול הנסיבות פורטו בהכרעת דין שיצאה מלפני ב - 25.01.09, ואין צורך לחזור.
א. ראיות לעונש
התביעה לא הביאה כל ראיות לעונש. מטעם הסנגוריה העידו שמונה עדים, שכל אחד מהם שיבח את הנאשם, הדגיש את אופיו הטוב כאדם, מומחיותו כרופא ומסירותו לתפקידו הקשה והשוחק כמנהל חדר המיון הפנימי בביה"ח. אף אחד מעדי האופי לא נחקר נגדית.
ייאמר כבר כאן, יש חשיבות לדבריהם של פרופ' ברבש מנהל ביה"ח ופרופ' אורן מנהל האגף הפנימי ויחידת הכבד בביה"ח. שניהם מכירים את הנאשם אישית מעבודתם בביה"ח.
פרופ' ברבש, מינה לפני כ-15 שנה את הנאשם לתפקידו הנוכחי, הדגיש את תיפקודו החיובי, הן בהקשר להתייחסותו לצוות והן בהקשר להעלאת השירות שניתן למטופלים בחדר המיון. יחד עם זאת, הסתייג פרופ' ברבש מאישיותו של הנאשם, אותה כינה "מוכוונת תקשורת" שלא הייתה לרוחו. באשר למשמעותה של ההסתייגות - סתם ולא פירש.
פרופ' אורן ביקש לקבל, שרופא מיון כללי, הוא בגדר אידיאליסט משום ש"
אין פה קליניקה פרטית" (עמ' 145 ש' 28). ההערה איננה רלבנטית לענייננו, שכן הנאשם מנהל קליניקה פרטית, ועל כך אין מחלוקת. פרופ' אורן מכיר את הנאשם משנת 1993 אך שמע עליו ועל משפחתו הרבה שנים קודם לכן, מאמו שעבדה כעו"ד יחד עם אביו של הנאשם, שגם הוא עו"ד. העד הוסיף
"חשוב לי מאוד להגיד: יצא לו שם שמסור לסלבריטאים, אני ראיתי אותו מטפל בהומלסים, אני ראיתי אותו מטפל באנשים שאיש לא ידע מי הם. אני ראיתי אותו רץ למעלה לשכנע אותי לטפל באנשים שאף אחד לא רצה לטפל בהם". לבית המשפט הייתה זו חדשה מתסכלת לשמוע רופא כה בכיר מצהיר, שבבי"ח ציבורי יש חולים שאף אחד לא רוצה לטפל בהם.
סימה לאה, עיתונאית, העידה באופן נרגש על הטיפול האישי, שהנאשם טיפל בבן זוגה ז"ל, במהלך אוקטובר 2006. באותה מידה, ואולי אף למעלה ממנה, התרשמה מתפקודו השיוויוני של הנאשם כלפי שאר החולים, ובמיוחד מהיחס שהוענק ליוליוס, חסר בית מוזנח. לתמיכה הגישה מכתב הערכה, ששלחה למנהל ביה"ח ד"ר ברבש (כפי שכינתה אותו). למרבה הפליאה, הגם ששמה של שושי - אחות חדר המיון, אוזכר במכתב גם בהקשר ליוליוס, שמו של הנאשם ניפקד כליל מהמכתב, בסתירה בולטת לדבריה המפורטים של העדה בפני, שהתייחסו לנאשם.
עדי האופי הנוספים, אנשים נכבדים ידועי שם, סיפרו על פעילותו של הנאשם בגיוס כספים עבור בית החולים וכאמור לעיל, היללו אותו כאדם וכרופא.
ב. טיעונים לעונש
1. התביעה - חרף עברו הנקי של הנאשם ומכלול נסיבותיו האישיות ביקש התובע, עו"ד עוזיאל, להענישו על פי שורת הדין. התובע נדרש לחומרתה של עבירת השוחד, שמעצם טבעה, פוגעת בטוהר המידות של המינהל הציבורי. בהקשר זה ציטט מפי כבוד השופטת ברלינר בע"פ (ת"א) 70722/05,
רפאל כהן נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז המרכז, תק-מח 2006(2), 9904, עמ' 9909: "
השוחד הוא תולעת מכוערת, שאם לא ימנעו בעדה, תכרסם כל חלקה טובה. נראה לי כי תפקידו של ביהמ"ש הוא למנוע אפשרות זו".
לטענת התובע עבירת השוחד מקבלת משנה חומרה כשהיא מתבצעת בשירות הציבורי- הרפואי, שכן קידום טיפול בחולה, נותן השוחד, בא בהכרח על חשבון חולה אחר. העבירה קשה מאוד לגילוי, משום שעצם ביצועה, הוא לשביעות רצונם של הנותן והמקבל כאחד. במקרה שבדיון רק באקראי, ואגב חקירה אחרת, נתגלתה העבירה, שעבר הנאשם שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות נפרדות. לדעתו מהקביעות שבהכרעת הדין עולה, שהנאשם קיבל תמורה גבוהה, בהתחשב בטובת ההנאה, שהעניק לאבוטבול.
אשר על כן ובהתבסס על הלכת בית המשפט העליון, הקובעת שיש להעניש בחומרה את מי שהורשע בעבירת שוחד, ביקש התובע לגזור על הנאשם קנס ומאסר, שחלקו לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח ויתרתו על תנאי. כמו כן, ביקש התובע, וגם זאת, לטענתו, כמתחייב מההלכה הנוהגת, לקבוע שבמעשיו של הנאשם דבק קלון.
לתמיכה במכלול טיעוניו הפנה ב"כ המאשימה למספר לא מבוטל של תקדימים שהגיש לעיוני.
2. הסנגוריה - בכישרון רב אמר הסנגור עו"ד תל
-צור, את כל שניתן לומר לטובת מרשו. בפתח טיעוניו ציטט את המשורר והמחזאי האירי אוסקר וויילד "
ספר או שיר שאין בו רחמים, מוטב שלא ייכתב", וטען שהנאשם ראוי לרחמים בהתחשב בזכויות הרבות שצבר בחייו בכלל, ובמשך כשלושים שנות עבודתו כרופא בשירות הציבורי בפרט. מעשיו הטובים של הנאשם, עליהם העידו עדי האופי, חייבים להיות על כף הזכות ולהטות אותה, אם לא להכריעה, לצד הקולא בעת איזונם כנגד כישלונו. על סמך פרמטרים שונים שנקבעו בפסיקה, אותם פירט, טען הסנגור, שאין לראות את כשלון מרשו כשלוש עבירות נפרדות, כדרישת התובע, אלא כמסכת אחת, שכנגדה ניתן לנאשם סכום כסף נמוך בנסיבות מיוחדות, המעמידות את העבירה נשוא ההרשעה ברף התחתון של מדרג החומרה.
הסנגור פירט בהרחבה את הנזקים שהנאשם סבל עד כה כתוצאה מההליך המשפטי. הפגיעה הנפשית שפגעו בו הפרסומים השליליים והשעייתו מעבודתו בביה"ח, שגם פגעה בו כלכלית. הסנגור העריך את הנזקים החמורים הנוספים, שתגרום לנאשם תוצאה עונשית על פי חומרת הדין כדרישת התובע. בהקשר זה, ציטט הסנגור מספרו של ויקטור הוגו - יומו האחרון של נידון למוות - "
הברזל המלובן שהטביע את אות הקלון לא צילק את הפשע, אלא זיהם אותו: איזה עונש משולל היגיון היה זה, להטביע את הפשע על הפושע לשארית חייו! להפוך אותם לשני רעים, צמד חמד, זוג שאין להפרידו!". אגב הפנייה לספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות" בו נאמר ש-
"סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד", ביקש הסנגור לקבל, שהטלת הסנקציות המבוקשות תחסום בפני הנאשם תקווה ותמוטט אותו כליל. לדעתו ראוי להשאיר לנאשם פתח לדרך חזרה, כדי שיוכל להשתלב מחדש בשגרת חייו הנורמטיבית להמשיך לעבוד ולתרום לזולת, ולא לפגוע עוד יותר בנאשם ובבני משפחתו, להוסיף רע מעבר למה שכבר נגרם, כאשר עוצמת התגובה העונשית ותוצאותיה, תהיינה בלתי מידתיות, לתמורה המזערית שתתרום ענישה מחמירה לקידום האינטרס הציבורי. לפיכך עתר הסנגור להסתפק בענישה מתונה צופה פני עתיד.
לתמיכה בטיעוניו הגיש הסנגור לעיוני אסמכתאות רבות ואת הספרים שמהם ציטט.