הנשיא א' ברק:
הסכם העבודה הקיבוצי של חברת התעופה "אל-על" קבע כי אנשי צוות דיילי האוויר חייבים לפרוש מעבודתם באל-על בגיל 60. יתר העובדים של אל-על חייבים לפרוש בגיל 65. האם ההסכם הקיבוצי מפלה את אנשי צוות דיילי האוויר מ"חמת... גילם" (בניגוד לאמור בסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח1988-)? האם הוראות ההסכם הקיבוצי סותרות את "תקנת הציבור" (כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-)? כל אחת מהשאלות הללו הוכרעה בבג"ץ 6051/95
רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד נא(3) 289 - להלן,
הדיון המקורי). הן עומדות עתה להכרעתנו בגדרי דיון נוסף זה.
העובדות
1. הסכם קיבוצי מיוחד (מיום 29.8.1990) שבין אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן - אל-על) לבין ההסתדרות הכללית ונציגות העובדים המשותפת לעובדי אל-על, קובע הסדרים בעניין פרישת חובה. נקבע, בין השאר, כי גיל הפרישה של עובדי קרקע הוא 65; טייסים ומהנדסים מוטסים פורשים בגיל 60, אך הם רשאים להתקבל בחזרה לעבודה; אנשי צוות דיילי אוויר (להלן - דיילי האוויר) חייבים לפרוש מעבודתם באל-על בגיל 60. כן נקבע בהסכם הקיבוצי (מיום 27.2.1987) כי ניתן לקרקע את דיילי האוויר מחמת אי-התאמתם לתפקידם. במקרה זה רשאי דייל האוויר לבחור בין פרישה מעבודה לבין המשך עבודה בחברה בתפקידי קרקע.
בתי הדין לעבודה
2. מספר דיילים (להלן - הדיילים) פנו לבית הדין האזורי לעבודה. הם ביקשו, בין השאר, כי יוצהר כי ההוראה בהסכם הקיבוצי לפיה גיל פרישת החובה שלהם הוא 60 - בטלה, וכי יינתנו להם הסעדים המתבקשים כתוצאה מכך. בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתם. נקבע כי הדיילים אינם מופלים לרעה לעומת עובדי הקרקע. הטעם לכך הוא, שתפקידו של הדייל מחייב הופעה חיצונית נאה וכוח פיסי, ואלה אינם קיימים בדייל שהגיע לגיל 60. ערעור הדיילים לבית הדין הארצי לעבודה התקבל (דב"ע נה3-118/
רקנט - אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"ע כח 581). נקבע כי הדיילים מופלים מחמת גילם. די בהוראות ההסכם בעניין הסמכות ל"קרקע" אנשי צוות דיילי אוויר כדי לשמור על צרכיה של אל-על. קיומה של סמכות זו, שעיקרה בחינה אינדיבידואלית של כישורי דיילי האוויר, שולל הצידוק לקיומה של חובת פרישה כוללת עם הגיעם לגיל 60. לפיכך, הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין זה בטלות,בהיותן סותרות את תקנת הציבור.
בית המשפט העליון
3. כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה עתרו הן דיילי האוויר והן אל-על. הראשונים הלינו על היקף הסעדים שנפסקו לזכותם. האחרונה הלינה על הקביעה כי הוראת ההסכם בעניין פרישת החובה בגיל 60 לדיילי האוויר, בטלה. בית המשפט העליון (השופטים מ' חשין, י' זמיר וד' ביניש) קבע, פה אחד, כי הוראות ההסכם בעניין פרישת החובה של דיילי האוויר בגיל 60 הן הוראות מפלות, ובשל פגיעתן בעקרון השוויון הן בטלות. השופטים נחלקו בדעותיהם בשתי שאלות מרכזיות.
האחת, האם פרישת החובה של דיילים בגיל 60 מהווה הפליה מחמת גיל, האסורה מאז התיקון בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח1988- (להלן - חוק שוויון ההזדמנויות), אשר קבע הפליה מחמת גיל כאחת מעילות ההפליה, ואם כן, הפליה מחמת גיל כלפי איזו קבוצה (כלל העובדים או הדיילים שטרם מלאו להם 60)?
השניה, האם ניתן לבטל את ההוראות המפלות - בכל הנוגע לדיילי אוויר שיצאו לגימלאות בטרם תוקן חוק שוויון ההזדמנויות - מכוח פגיעתן בתקנת הציבור (כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- - להלן - חוק החוזים)? חילוקי דעות אלה השפיעו גם על הסעדים אותם קבע בית המשפט העליון. נעמוד על כל אחת מהשאלות המרכזיות, ועל עמדתו של כל אחד משופטי ההרכב לגביהן.
4. השאלה
הראשונה עימה התמודד בית המשפט העליון בדיון המקורי היתה תחולתו של חוק שוויון ההזדמנויות. השופט מ' חשין קבע כי חוק זה (סעיף 2(א)) אינו חל בענייננו, שכן ההפליה שמפלה אל-על את דיילי האוויר אינה "מחמת... גילם", אלא בשל תפקידם השונה. תפקידם של דיילי האוויר דורש כוח פיסי והופעה נאה, והשוני בגיל הפרישה מתחייב - על פי אמות מידה שיש בהן מזיגה בין היבט סובייקטיבי להיבט אובייקטיבי - ממהות התפקיד. לעומתו סברו השופטים י' זמיר וד' ביניש כי דיילי האוויר הופלו על בסיס של גיל. לגישתו של השופט זמיר, הפגיעה בשוויון מתבטאת ביחס מפלה על בסיס גיל כלפי שאר עובדי אל-על. אמת, השוני בגיל הפרישה הוא על בסיס של התפקיד השונה, אך הסיבה לפרישה היא הגיל ולא התפקיד. השוני בגיל הפרישה אינו מתחייב - על פי אמת מידה אובייקטיבית - ממהות התפקיד. לגישתה של השופטת ד' ביניש - ובכך היא מצטרפת לשופט מ' חשין - דיילי האוויר שעברו את גיל ה60- אינם מופלים מחמת גיל ביחס לעובדי הקרקע. לדעתה, ההפליה היא מחמת גיל - ובכך היא מצטרפת לשופט י' זמיר - והינה כלפי דיילי האוויר הצעירים יותר. עובד הנאלץ לפרוש בגיל 60 מופלה מהעובדים הצעירים המועסקים אצל אותו מעביד. לאור גישה זו פסקו השופטים זמיר וביניש כי ההוראה בדבר פרישת החובה של דיילי האוויר היא בטלה, שכן היא מהווה הפליה מחמת גילו של העובד הנוגדת את הוראותיו של חוק שוויון ההזדמנויות. אולם, חוק זה תוקן ב1995-, ורק בשנה זו נכלל בו האיסור על הפליה מחמת גיל. תיקון זה אינו רטרואקטיבי. על כן הוא חל אך על הדיילים אשר פרשו בגיל 60 לגימלאות לאחר כניסתו לתוקף של התיקון.
5. השאלה
השניה שעמדה לנגד עיני בית המשפט העליון
בדיון המקורי היתה אם ההוראה בהסכם הקיבוצי בעניין גיל פרישת החובה של דיילי האוויר עומדת בניגוד ל"תקנת הציבור" (הקבועה בסעיף 30 לחוק החוזים). השופט מ' חשין פסק כי אל-על הפלתה את הדיילים, בכך שחייבה אותם לפרוש כליל מעבודתם באל-על בגיל 60, בעוד שדיילי הקרקע זכאים לעבוד עד גיל 65. גם אם אין זו הפליה מחמת גיל, הרי הפליה אסורה היא, שכן היא מביישת את העובד ופוגעת בכבוד האדם. בכך יש פגיעה ב"תקנת הציבור". מכוחו של סעיף 30 לחוק החוזים דינה של הפליה זו להביא לבטלותן של הוראות ההסכם הקיבוצי המעגנות הפליה זו. בטלות זו אינה קשורה לחוק שוויון ההזדמנויות (שלפי גישתו של השופט מ' חשין אינו חל), והיא חלה גם על אותם דיילים אשר חוייבו לפרוש בגיל 60 בטרם תוקן חוק שוויון ההזדמנויות. לעומתו סבר השופט י' זמיר - והשופטת ד' ביניש הסכימה עימו - כי ההפליה שהופלו דיילי האוויר - ככל שהיא נוגעת לדיילים שחוייבו לפרוש בגיל 60 בטרם תוקן חוק שוויון ההזדמנויות - אינה מגיעה לכדי ניגוד ל"תקנת הציבור".
6. גישות שונות אלה של שופטי ההרכב השפיעו במישרין על הסעד שניתן בדיון המקורי. השופטים י' זמיר וד' ביניש קבעו כי הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין פרישת החובה של דיילי האוויר בגיל 60 בטלות בהיותן נוגדות את חוק שוויון ההזדמנויות. בטלות זו חלה רק מהיום שחוק זה תוקן ואסר על הפליה מחמת גיל (כלומר 12.6.1995). מכאן שהדייל שעבד באל-על במועד זה (מר דראל) זכאי להמשיך בעבודתו כדייל אוויר. לעומת זאת, הדיילים שפרשו לגימלאות בטרם תוקן חוק שוויון ההזדמנויות אינם זכאים לסעד מאל-על בגין הפרישה מן העבודה. לעומת זאת, אילו דעתו של השופט מ' חשין היתה מתקבלת היתה יוצאת מלפני בית המשפט הכרזה כי עבודתם של דיילי האוויר בתפקידם כדיילי אוויר תופסק בגיל 60. פרישת החובה מעבודתם באל-על תהיה בגיל 65. לעניין זה אין נפקא מינה אם הדיילים פרשו, הלכה למעשה, לפני תיקון חוק שוויון ההזדמנויות או אחריו.
העתירות לדיון נוסף
7. שתיים הן העתירות לדיון נוסף. העתירה
האחת (דנג"ץ 4773/97) היא עתירתה של אל-על. זאת מלינה
בראש ובראשונה על עמדתם של השופטים י' זמיר וד' ביניש בדיון המקורי, כי פרישת החובה בגיל 60 של דיילי האוויר אינה מתחייבת מתנאי התפקיד ואופיו. אל-על מציינת כי בעניין זה נקבעו ממצאים עובדתיים בבית הדין האזורי לעבודה, לפיהם ההבדל בין מהות התפקיד של דיילי האוויר לעומת עובדי הקרקע, מצדיק קביעת גיל פרישה שונה לגביהם, ולא היתה עילה להתערב בהם. כן מדגישה אל-על כי היא הסתמכה לאורך השנים על היעדר איסור בדין החרות על הפליה מטעמי גיל, לרבות הטבות מיוחדות שנתנה לאורך השנים לדיילי האוויר, כפיצוי על חיובם לפרוש בגיל מוקדם יותר. לטענתה, נקיטה באמת מידה אובייקטיבית בעניין זה אינה עושה צדק עימה. יש ליתן משקל לעמדתו של המעביד, כמו גם לנהוג בחברות התעופה האחרות בעולם. טענתה
השניה של אל-על מכוונת כנגד עמדתה של השופטת ד' ביניש בדיון המקורי, לפיה ההפליה (מחמת גיל) היא בין דיילי אוויר צעירים לדיילי אוויר ותיקים. לטענתה, גם דיילי האוויר הצעירים יחוייבו לפרוש בהגיעם לגיל 60. אין איפוא כל הפליה בעניין זה. אל-על מציינת, כי אם טענתה זו תתקבל, הרי דעת הרוב (השופטים מ' חשין וד' ביניש), הינה כי בנסיבות העניין אין הפליה על בסיס של גיל. מכיוון שכך, תישאר בתוקפה קביעתם של השופטים י' זמיר וד' ביניש כי בנסיבות המקרה ההפליה אינה עולה כדי סתירה לתקנת הציבור. בתשובתם מבקשים המשיבים לקיים את עמדתו של הרוב, ומטעמו, כי הדיילים הופלו מטעמי גיל.
8. העתירה
השניה (דנג"ץ 4191/97) היא עתירתם של הדיילים שפרשו מאל-על עוד לפני כניסתו לתוקף (ביום 21.6.95) של התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות. עיקר טענתם הינה, כי טעו שופטי הרוב (י' זמיר וד' ביניש) בכך שלא קבעו כי ההפליה האסורה מטעמי גיל, אותה ביצעה אל-על כלפיהם, עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. לטענתם, עקרון השוויון חל במשפט הישראלי, ובנסיבות המקרה הפגיעה בעקרון זה היא כה חמורה עד כי יש בה פגיעה בתקנת הציבור. בכל אלה הם סומכים עצמם על פסק דינו של השופט מ' חשין.
9. כמו בפני בית המשפט העליון בהרכבו המקורי, כך גם בפנינו בדיון נוסף, ניצבות שתי שאלות מרכזיות:
האחת, האם ההוראה בהסכם הקיבוצי של אל-על בדבר פרישת חובה בגיל 60 של דיילי האוויר מפלה אותם "מחמת... גילם" (סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות);
השניה, האם ההוראה בדבר פרישת החובה - ככל שהיא הופעלה על דיילים שפרשו בגיל 60 בטרם תוקן חוק שוויון ההזדמנויות (ביום 21.6.95) - נוגדת את תקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים).
תחולתו של חוק שוויון ההזדמנויות
10. חוק שוויון ההזדמנויות נתקבל בכנסת ב1988- (על ההיסטוריה של החוק, ראו ר' בן-ישראל,
שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה, 341 (1998)). הוא הטיל איסור על מעביד להפלות בין עובדיו "מחמת מינם, מחמת היותם נשואים, או מחמת היותם הורים" (סעיף 2(א)). ב1995- תוקן חוק שוויון ההזדמנויות (חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 3), התשנ"ה1995-). הוספו מספר עילות נוספות לאיסור ההפליה. אחת מאותן עילות היא זו של הפליה בין עובדים ודורשי עבודה "מחמת... גילם". נוסחה של ההוראה הרלבנטית (סעיף 2) הוא בזו הלשון:
"
איסור הפליה
2. (א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או משך שירות המילואים, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו1986-, הצפוי להם, בכל אחד מאלה: