השופט י' טירקל:
1. המשיב הגיש לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד המבקשים לפצותו עבור נזק גוף שנגרם לו עקב אירוע בעבודה. בעלי הדין הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"). בית משפט השלום בחיפה (הנשיא א' קיטאי), בפסק דין מפורט ומנומק מיום 1.5.01, דחה את התביעה. תמצית הנמקתו היתה, כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי המסתכמים ב- 900,000 ש"ח "בולעים" את הסכום המירבי של הפיצויים שהמשיב עלול לזכות בו. המשיב ערער לפני בית המשפט המחוזי בחיפה על דחיית תביעתו.
בית המשפט המחוזי (השופטים ג' גינת, י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב), בפסק דינו מיום 18.4.01 - שהיה מפורט ומנומק אף יותר מקודמו - נכנס בעובי הקורה של חישובי התגמולים והפיצויים ומצא כי "הפחתת סכום הניכויים מסכום הפיצוי מותירה יתרה של 135,829 ש"ח". בית המשפט הביא בחשבון את טענותיהם ההדדיות של בעלי הדין ולפיכך פסק למשיב פיצוי בסך 75,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בשתי הערכאות ושכר טרחת עורך דין.
המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשנה לנשיא, ש' לוין העביר את הדיון בבקשה למותב תלתא והורה, כי "הדיון יסוב בעיקר על התנאים הראויים להתערבות בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984". החלטנו לתת למבקשים רשות לערער ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
2. הלכה פסוקה היא שראוי לה לערכאת הערעור שלא להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה אלא "במקרים בולטים וקיצוניים" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 364/89
עותמן נ' בויארסקי ואח' (טרם פורסם); וראו גם: רע"א 6756/96
זוננשוילי נ' חוד (טרם פורסם)), או "במקרים חריגים" (דברי השופט ת' אור ע"א 757/88
ברמן נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)), או "במקרים נדירים ויוצאי דופן המצדיקים התערבות כזאת" (דברי בע"א 1639/97
אגיאפוליס בע"מ ואח' נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337). הנשיא מ' שמגר הסביר גישה זאת בע"א 364/89 הנ"ל לענין פסק דין על דרך הפשרה שניתן לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים") שקדם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט - באומרו:
"אולם מטיבעה של פשרה שהיא איננה מבטאת בדרך כלל את מלוא דרישתו של הצד התובע. דיון בשלב הערעור איננו יכול להיות מעוגן אך ורק בכך שנכזבה תקוותו של בעל דין לקבלת סכום גבוה יותר. לו היתה ערכאת הערעור נוהגת להעביר כל פשרה בשבט הביקורת, כאשר אמת המידה היא דיותו הכללית של הסכום שנפסק, היה בכך במידה רבה כדי לרוקן את סעיף 4(ג) הנ"ל מתוכנו וממטרתו. ערכאת הערעור לא תטה בדרך כלל להתערב בפסק דין של פשרה כנ"ל, אם הטעם היחידי המובא בפניה, הוא שהסכום שנפסק איננו מניח דעתו של הצד המערער. אין כאן מקום לנסות ולמצות את כל הנסיבות התיאורטיות האפשריות בהן תתערב ערכאת הערעור. --- סיכומו של דבר, ניתן לומר באופן כללי כי במקרה של ערעור על פשרה העילות להתערבות בדרך כלל מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית המשפט יטה להתערב בפסק דין של פשרה אך ורק במקרים בולטים וקיצוניים".
בתי המשפט אימצו גישה זאת וכך נפסק בערעורים על פסקי דין על דרך הפשרה שניתנו לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים (ראו, בין היתר: ע"א 234/87
נסאר נ' נסאר ואח' (טרם פורסם); ע"א 364/89 הנ"ל; ע"א 757/88 הנ"ל; ע"א 806/88
טרביה נ' ציון חברה לבטוח בע"מ (טרם פורסם); רע"א 4383/92
ג'רום נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); ע"א 8304/98
לוי נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); א' ריבלין
תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס), בעמ' 737).
כך נפסק גם לענין ערעור על פסקי דין על דרך הפשרה שניתנו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (ראו, בין היתר: רע"א 6756/96 הנ"ל; ע"א 1639/97 הנ"ל; רע"א 2587/98
מיידנברג יצור ובניית מבנים בע"מ ואח' נ' ששון (טרם פורסם); ע"א 222/98
אגודת בית החולים מקאסד נ' מרוואני, פ"ד נד(4) 395, בעמ' 402).
יוער כי באחד מפסקי הדין הוצעה רשימה - שאיננה רשימה סגורה - של מקרים שבהם תתערב ערכאת ערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט:
"...
1. בית המשפט חרג מסמכותו.
2. בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים.
3. בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות באי-כוח הצדדים.
4. בית המשפט לא נתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם.
5. נימוקים אחרים בעלי חשיבות שמטעמם אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסק הדין, כגון שבית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים; וטעות זו עולה על פני הדברים." (דברי השופט ח' אריאל ברע"א 2587/98 הנ"ל, בס' 7; השוו: דברי הנשיא מ' שמגר לעיל בע"א 234/84 הנ"ל).
כאמור לעיל, רשימת המקרים שבהם תתערב ערכאת הערעור אינה סגורה וההכרעה בשאלה אם מדובר במקרה נדיר ויוצא דופן המצדיק התערבות צריכה להיעשות על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, תוך שימוש בהגיון ובשכל ישר, ולאו דווקא על פי חישובים מדוקדקים ובדיקה מעוינת של הראיות.
3. האם פסק דין שניתן על דרך הפשרה חייב להיות מנומק, כמצות תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984? מקובל עלינו כי פסק דין כזה אינו חייב להיות מנומק וכך נפסק במקרים שבהם נדונו ערעורים שהוגשו על פסקי דין כאלה מן הטעם שניתנו ללא הנמקה. נאמר כי: "בית המשפט לא פירט את המרכיבים החשבוניים אשר על יסודם הגיע לסכום הגלובלי. בכך אין לראות פגם" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 234/87 הנ"ל וכן רע"א 4383/92 הנ"ל). במקום אחר נאמר כי בהסכמה על מתן פסק דין על דרך הפשרה "הכוונה היא למסור לבית המשפט להכריע בסכסוך שבין הצדדים על ידי כך שיפסוק את סכום הפיצוי הכולל ההולם את כלל נסיבות המקרה 'על דרך הפשרה' ואין הכוונה לסכום שיקבע על יסוד הנמקה מפורטת בדבר דרך החישוב של פריטי הנזק השונים" (דברי השופט אור בע"א 757/88 הנ"ל; ראו גם: ע"א 806/88 הנ"ל). כך גם בהפוכו של דבר. ערעור שהוגש על פסק דין שניתן על דרך הפשרה אולם נומק כפסק דין "רגיל" נדחה (ע"א 1639/97 הנ"ל).
יצוין כי בע"א 1639/97 הנ"ל פורטו השיקולים שרשאי בית המשפט להביא בחשבון בפוסקו על דרך הפשרה. אולם, שיקולים אלה אין חובה - ואף אין צורך - לחשוף אותם על פני פסק הדין; שמוטב לו, בדרך כלל, שינתן ללא הנמקה מפורטת, בעיקר בשל אופיים המיוחד ומורכבותם של השיקולים, שביסוד ההכרעה על דרך הפשרה, שאינם ניתנים למשקל ולמדידה.
4. לסיכום הדברים וכתשובה לשאלה שהוצגה בראש פסק דין זה יפים הדברים הבאים: