א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' גל, צ' זילברטל ו-א' אפעל-גבאי, פסק הדין - מפי השופט מ' גל) בע"א 6143/05 מיום 27.10.05 אשר ניתן בערעור על פסק-הדין של בית-משפט השלום בירושלים (השופט מ' בר-עם) בת"א 5437/01 מיום 30.10.05, בו הוכרע הדין בהסכמה בפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
ב. המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנות הסכם שכירות מיום 16.1.91, שלפיו השכיר המשיב (להלן: המשכיר) למבקשת (להלן: השוכרת) בניין וחצר בישוב נצרת עילית (להלן: המושכר) ובתנאים שפורטו שם. בהסכם נקבע, כי תקופת השכירות תהיה לשנה אחת, תוך מתן זכות לשוכרת להאריך את תקופת השכירות, עם סיומה, מדי פעם לשנה נוספת ובלבד שהודעה לעניין זה תימסר למשכיר מראש ובכתב.
ג. השוכרת סירבה להשיב את החזקה במושכר ולפיכך נדרשו הצדדים להליכים שונים, שהחלו בבית משפט השלום בנצרת, בתביעה לסילוק יד, המשכם בהליכי בוררות, ולאחר מכן העברת המשך הדיון לבית-משפט השלום בירושלים תוך הגשת תובענה לסילוק יד ותביעה לדמי שכירות ראויים, ממועד סיום תקופת השכירות הנטענת ועד ליום הגשת התביעה ובסך כולל של 803,025 ש"ח. טענת השוכרת הייתה, כי לפני קבלת החזקה במושכר השקיעה במושכר סך השווה בשקלים ל-200,000 דולר ארה"ב, וזאת, לאחר שהובטח לה על-ידי המשכיר, כי תהא רשאית להחזיק במושכר לתקופה בלתי מוגבלת. המשכיר דחה את טענות השוכרת והדגיש, כי לא קיבל דמי שכירות בגין השימוש המתמשך שעושה השוכרת במושכר מסוף שנת 1996. בעקבות הצעתו של בית משפט השלום הסכימו הצדדים על השבת החזקה במושכר על-ידי השוכרת, וניהול המשך הדיון בתביעות הכספיות. בפסק דין חלקי מיום 9.2.04 נקבעה השבת המושכר. בהמשך הגיעו הצדדים לידי הסכמה נוספת, לעניין התביעות הכספיות, שלפיה יינתן פסק הדין בפשרה ועל פי הקבוע בסעיף 79א (החלטה מיום 14.4.04), בעקבות ההחלטה הודיעה השוכרת כי הסכמתה "מותנית ומותלית בכך כי פסק דינו של בית משפט נכבד זה במחלוקות בתיק דנא יפורט וינומק.
ד. (1) בית-משפט השלום בירושלים קבע (בפסק דינו המנומק מיום 30.1.05), כי ככלל הסכמת הצדדים להכרעה בדרך של פשרה נובעת בעיקר מהחלטה רציונלית, לנוכח הערכתם לגבי סיכויי ההצלחה בתובענה, ועל פי ציפיות סבירות, כי בית המשפט בהיותו גורם אובייקטיבי הגון ומקצועי, יכריע בפסיקה מושכלת; זאת על יסוד הדין המהותי בדרך של הערכת הסיכויים והסיכונים בתובענה, ובתוך מתחם שגבולותיו משקפים את הסיכון הסביר, שכל אחד מהם העריכו בנפרד בטרם נתן הסכמתו לתהליך.
(2) אשר על כן קבע בית-משפט השלום, כי פרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים, עפ"י תכליתו האובייקטיבית והסובייקטיבית, מעלה כי הגם שניתנה לשוכרת הזכות להאריך את תקופת השכירות, מדי שנה בשנה, לשנה נוספת, לא ניתנה הזכות לתקופה בלתי מוגבלת, אלא לזמן סביר בלבד, אשר את גבולותיו יש לקבוע על פי מכלול הנסיבות. דהיינו, אם הושב המושכר למשכיר בטרם חלוף הזמן הסביר, זכאית השוכרת להשבת מקצת מהשקעותיה, באופן יחסי לפרק הזמן שנותר עד לסיום הזמן הסביר, ולקבל פיצוי יחסי בגין הנזקים המוכחים שנגרמו לה בשל השבתו. בית-משפט השלום הגיע איפוא למסקנה, כי בנסיבות העניין, יש לחייב את השוכרת לשלם למשכיר סך של 675,000 ש"ח.
ה. על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישה השוכרת ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
ו. בית-המשפט המחוזי קבע, בפסק דין מנומק אף הוא, כי הפרשנות שניתנה על-ידי בית-משפט השלום, לפיה ההסכם שבין הצדדים אינו מקנה למבקשת זכות שכירות בלתי מוגבלת בזמן, היא הגיונית וסבירה, ובודאי שאינה חורגת מד' האמות של שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת הליכי פשרה. בעיקר התייחס בית-המשפט המחוזי לטענת השוכרת, לפיה הסכמתה למתן פסק לפשרה סויגה בכך שפסק הדין "יפורט וינומק", והדבר לא קוים כנטען על-ידי בית-משפט השלום. נטען כי בית משפט השלום לא התייחס, על פי הערעור, לכל הטענות שעמדו לדיון ולא בחן את טענות השוכרת באשר למכלול המחלוקות בעניין הנזקים שנגרמו לה ולהשקעותיה בנכס. בעניין זה פסק בית-המשפט המחוזי, כי בגדרי חובת ההנמקה הכללית, ישנו מרווח תלוי נסיבות; וכי "הנימוקים העומדים ביסוד חובת ההנמקה של תוצאת ההליך השיפוטי אינם מתחייבים ואף אינם ישימים, כאשר הצדדים מסכימים לפסק-דין על דרך של פשרה". עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות הליך של פשרה, שבו הצדדים עמדו על מתן הנימוקים, עיקר התכלית היא ליידע את הצדדים באשר לשיקולים, שעליהם עמד בית המשפט, בטרם קבע את תוצאת הפשרה ולא מעבר לכך. לפיכך, אין מוטלת על הערכאה הדיונית החובה לפרט ממצאים ולייחס אמינות או חוסר אמינות לצדדים; אמנם, בכל מקרה על בחינת הטענות והאיזונים להיעשות על פי אמות מידה משפטיות.
ז. (1) לנידון דידן קבע בית-המשפט המחוזי, כי בית-משפט השלום התייחס בפסק-דינו לתמונה בכללותה בקבעו, כי יש להפחית מסכום דמי השכירות הראויים את הנזקים המוכחים בשל ליקויים שנמצאו במושכר, ככל שאלה מצויים באחריות המשכיר, ובכפוף לחובת השוכרת להקטין את הנזק. בסופו של דבר, בהגיע בית המשפט השלום לקבוע את התוצאה האופרטיבית, ציין במפורש כי הביא בחשבון גם את היקף ההשקעות של השוכרת והליקויים שהיו במושכר. ואכן, בנסיבות אלה סבר בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נימק כדבעי, והתייחס למלוא יריעת המחלוקת כפי שנתבקש, ובגדר זה בהחלטתו שלא לפסוק למשיב את מלוא סכום התביעה.
(2) מכאן בקשת רשות הערעור.
ח. את עיקר טענותיה ממקדת השוכרת בטענה, כי היא התנתה את הסכמתה למתן פסק דין בפשרה בכך, שפסק הדין אשר יינתן יהיה מפורט ומנומק. לאור זאת נטען, כי היה על בית משפט השלום לפרט ולנמק את כל המחלוקות, והוא שגה משלא עשה כן. נטען עוד, כי בית משפט השלום שגה גם בכך שלא נדרש לתביעת הנגד אשר הגישה השוכרת כנגד המשכיר בסך 9,307,100 ש"ח, בגין נזקים והפסדים אשר גרם לה - כנטען - בכוונת מכוון ובזדון. בנוסף טענה השוכרת, כי חוזה השכירות בין הצדדים נחתם לתקופה בלתי מוגבלת, וכי השקעות השוכרת בהשבחת המושכר בסך של 250,000 דולר, אשר נתמכו בחוות דעת מקצועית, כלל לא נדונו.
ט. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי יש מקום להתערבות נוספת בתיק, בגלגול שלישי; אין המדובר בשאלה משפטית שמעבר למחלוקת הצדדים הטעונה ליבון, אשר בשכמותה ככלל נשקל גלגול ערעורי נוסף, ואף אין בבקשה טענה בכיוון זה. ככלל, ההלכה היא כי, בית המשפט יטה להתערב בפסק-דין של פשרה, אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1), 337 ,עמ' 345-344 (השופט טירקל); ע"א 364/89 עותמן נ' בויארסקי (לא פורסם); ראו גם רע"א 6756/96 זוננשוילי יצחק נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ (לא פורסם); רע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, 898-897; רע"א 1157/04 נאסא ווטר ישראל נ' שחורי (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני (טרם פורסם); רע"א 3025/06 אומגה טייפול טקסטיל תעשייתי נ' קשת (טרם פורסם); זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7) בעריכת ש' לוין) 818-817; בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004), 211). אוסיף, כי דעתי שלי נוטה לסבור שככל הניתן יש מקום להנמקה גם בפסקי דין הבאים על דרך הפשרה, אך כמובן מרווח שיקול הדעת רחב ותלוי נסיבות אף הוא.
י. לגופו של עניין: בית משפט השלום התייחס לעיקר טענותיה של השוכרת תוך פירוט החלטתו והנמקתה במידה ראויה. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לפרשנות ההסכם שנחתם ביניהם; בפרשו את ההסכם שקל בית-המשפט שיקולים עובדתיים ומשפטיים כאחד. במישור השיקולים המשפטיים בחן בית המשפט את החוזה על פי כל אמות המידה לפיהן יש לבחון חוזה, החל מלשונו, דרך תכליותיו הסובייקטיבית והאובייקטיבית ועד נסיבותיו. בפרשו את ההסכם על-פי תכליתו ועקרון תום הלב הגיע בית-משפט השלום למסקנה כי זכות השכירות לא ניתנה לתקופה בלתי מוגבלת, ומאידך גיסא סבר, כי אין לקבל את טענת המשכיר, לפיה יש לפרש את זכותה של השוכרת להאריך את תקופת ההסכם לשש שנים בלבד. במישור העובדתי בחן בית-המשפט השלום את החוזה כשלנגד עיניו שיעור דמי השכירות, היקף ההשקעות במושכר והנזקים שנגרמו לו. על בסיס כל האמור פסק בית משפט השלום.
יא. נוכח האמור, לא ניתן לומר כי פסק-הדין של בית-משפט השלום לא עמד בחובת ההנמקה, מקום שאף ברגיל אין בית-המשפט הנותן פסק-דין חייב להתייחס "לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין" (ראו ע"א 89/80 קאסם נ' קאסם פ"ד לז(3) 60, 70 (מפי מ"מ הנשיא כתוארו אז שמגר)), ולא כל שכן - כאמור - בהליך שבפשרה; קשה "לכמת" את ההנמקה תוך תפירת חליפה מיוחדת לכל מקרה. לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי בדק אף הוא את הדברים תוך הנמקה מסודרת ומפורטת, וגם מכך אין להתעלם בתמונה הכוללת.
יב. בענייננו עיקר הוא, כי בית-משפט השלום התייחס לשיקולים המרכזיים בקביעת סוגיות המפתח של המחלוקת, לרבות זכותה של השוכרת להארכת הסכם השכירות והשקעותיה בהשבחת המושכר. פסק דין של פשרה מתאים במיוחד לסכסוך שבו בין בעלי הדין נטושה מחלוקת בסיסית בשאלה של עובדה או חוק, וסיכויי ההכרעה בסכסוך אינם ברורים. ואכן, ביסודו של דבר ההחלטה השיפוטית בפסק דין של פשרה ניתנת ככלל ללא הצגתו של מלוא מסכת הראיות (ראו ח' בן נון, הערעור האזרחי, (2004), 208). לכך השלכה על הנמקת התוצאה האופרטיבית, המשקללת את סיכוייו וסיכוניו של כל צד, אילו הייתה איפוא ערכאת הערעור, ומקל וחומר בגלגול שלישי, נדרשת לפרטי כל פשרה עד תום - הייתה מרוקנת, במידה רבה, את סעיף 79 א' מתכליתו וממהותו; בודאי לא לכך מכוון הדין.
יג. אשר-על-כן, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ז' בכסלו תשס"ז (28.11.2006).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. לח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il