השופטת ע' ארבל:
רשות המסים עורכת עם חייבים במס הסדרי כופר, במסגרתם משלמים האחרונים לרשות כופר כסף בתמורה לכך שלא יינקטו נגדם הליכים פליליים בגין עבירות מס שבוצעו על-ידם. האם זכאי הציבור, מכוח הוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, לקבל מידע על זהותם של אותם חייבים במס? זו השאלה העומדת להכרעתנו במסגרת הערעור הנוכחי.
הרקע וההליכים הקודמים
1. המערערים הם התנועה לחופש המידע ומר ר' דרוקר, איש תקשורת וחבר הוועד המנהל של התנועה. המשיבה היא מי שהיתה בשעתו נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ומכונה היום רשות המסים, כמי שאמונה על כל נושא גביית המסים בישראל (להלן: הרשות או המשיבה).
בחודש מאי 2004 פנו המערערים אל המשיבה בבקשה כי זו תמסור להם, מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק) את זהות האנשים שהגיעו להסדר כופר עם הרשות במהלך שלוש השנים האחרונות, וכן את העבירות אותן ביצעו, הסיבות שבגינן נערכו עם אותם אנשים הסדרי כופר במקום העמדה לדין פלילי והסכומים ששילמו ככופר במסגרת ההסדר.
2. לאחר שחלפו מספר חודשים מבלי שפנייתם זכתה למענה, פנו המערערים אל המשיבה בחודש ספטמבר 2004 בתזכורת בעניין. זמן קצר לאחר מכן, השיב נציג מטעם המשיבה למערערים כי מכתב התזכורת התקבל וכי העניין יועבר לטיפול הגורם הרלוונטי. חרף זאת, פניית המערערים לא נענתה על-ידי המשיבה לגופה אף לאחר שחלפו מספר חודשים נוספים. משכך, הגישו המערערים בחודש מרץ 2005 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בה עתרו להורות למשיבה למסור להם את המידע שהתבקש.
בחודש דצמבר 2006 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, ומכאן הערעור שלפנינו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא השופטת ד"ר ד' פלפל) תיאר בפסק דינו את הליך הכופר ועמד בקצרה על השיקולים העומדים ביסודו, הן מצידה של הרשות והן מצידם של הנישומים. כן סקר בית המשפט את הוראות החוק החולשות על הסוגיה, תוך שהוא נותן דגש לשלושה סעיפי חוק מרכזיים: הוראת סעיף 231(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה או הפקודה), המטילה חובת סודיות בהתייחס להכנסותיהם של נישומים; הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, האוסרת על מסירת מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא כאשר הגילוי מותר על-פי דין; והוראת סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), האוסרת על גוף ציבורי למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא אם זה פורסם לרבים על-פי סמכות בדין או אם ניתנה לכך הסכמת האדם שהמידע מתייחס אליו.
4. על יסוד ניתוח הוראות חוק אלו, הגיע בית המשפט למסקנה כי המצב החוקי כיום יוצר "חסימה כפולה" של האפשרות למסור למערערים את המידע המבוקש על-ידם. ראשית, מצא בית המשפט כי גילוי שמותיהם של הפונים אל רשויות המס בבקשה לתשלום כופר מהווה פגיעה בפרטיותם של הפונים. לדבריו, נישומים הפונים לרשויות המס בבקשה לתשלום כופר מסתמכים על המצב הקיים מימים ימימה לפיו רשויות המס אינן מגלות את דבר הפנייה אליהן ואת יתר הפרטים הנוגעים לדבר, ומכאן כי פרסום המידע יפגע בציפייה לגיטימית זו לחיסיון. חיסיון בהתייחס לפניית הנישומים לרשויות קיים לדברי בית המשפט גם בהתחשב בכך שלא ניתן על-ידם לרשות כל היתר להפיץ את המידע שמסרו ובהינתן האיסור הקבוע בחוק הגנת הפרטיות על מסירת מידע הנוגע לענייניו הכלכליים של אדם. בנסיבות אלו, ציין בית המשפט כי לכאורה, על מנת שניתן יהיה לפרסם את המידע צריכה הרשות לפנות לנישום שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את הסכמתו לכך, ואולם, לדבריו, ברי כי הבוחר לפנות למס הכנסה בבקשה לתשלום כופר אינו מעוניין ששמו או פרטים מזהים עליו ועל עיסוקו והכנסתו ייחשפו בפני הציבור הרחב, והוא אף זכאי לכך כאמור בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות.
שנית, ציין בית המשפט כי גם אם ניתן לטעון כי חוק הגנת הפרטיות אינו בא לסייע למי שאפשר ועבר עבירות מס, הרי שלא ניתן להיעתר למבוקש בעתירה לאור הוראות החיסיון בפקודת מס הכנסה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי החיסיון על מידע הנוגע להכנסתו של אדם ולפרט שבהכנסתו, חל גם על מידע בנוגע להעלמת הכנסות. לאור האמור, מצא בית המשפט כי כל עוד הוראות החוק האמורות יוותרו בעינן, לא ניתן למסור את המידע המבוקש לציבור ומכאן כי אין להיעתר לעתירה.
5. לצד זאת, הוסיף והתייחס בית המשפט לשאלה האם בעתיד יהיה מקום להתיר פרסום של שמות הפונים בבקשה לכופר ושל גובה הכופר שנדרש מהם. בהקשר זה הביע בית המשפט את הדעה כי איזון נכון בין השיקולים בעד ונגד פרסום המידע עשוי להיות בהסתפקות בפרסום תיאור תפקידם של הנישומים, סכום המס שלא שילמו וסכום הכופר שהוטל, ללא שמותיהם. מכל מקום, הדגיש בית המשפט כי בסיטואציה החוקית כיום לא ניתן למסור את המידע וכי עניין זה צריך שיוכרע על-ידי המחוקק.
טענות המערערים
6. לטענת המערערים, שגה בית המשפט במסקנתו כי ידיו כבולות מלהתיר את מסירתו של המידע המבוקש. ראשית, טוענים הם בעניין זה כי לא היה מקום להחיל את חוק הגנת הפרטיות על המידע המבוקש; כי מידע זה אינו בגדר מידע פרטי מוגן כמשמעו בחוק; וכי מכל מקום, על האינטרס הציבורי הקיים בגילויו של המידע לגבור על האינטרס הצר של הנישום עצמו בשמירת המידע חסוי. כן שגה לדבריהם בית המשפט בהתייחסו לציפיית הנישום כי עניינו יישמר בסודיות כשיקול לאי-מסירת המידע. זאת, הן מאחר ולא הונחה תשתית ראייתית ממשית בכל הנוגע לציפייה זו והן מאחר וגם אם ציפייה זו אמנם קיימת- הרי שהיא נעדרת כל עיגון חוקי. לטענתם, משהמחוקק לא גילה דעתו באופן מפורש כי על פרטי הסדר הכופר להישמר בסודיות, ברירת המחדל הינה שיש לגלותם, כאשר העובדה שעד כה הדברים התנהלו באופן בלתי ראוי ונעדר שקיפות, אין בה כדי לבסס ציפייה או הצדקה להמשך התנהלות כזו בעתיד. בפרט אמורים לטענתם הדברים ממועד כניסתו לתוקף של חוק חופש המידע, שממנו ואילך יכולים וצריכים האזרחים לצפות כי מידע הנמצא בידי הרשויות עשוי להימסר לציבור היה ותוגש בקשה לקבלו. עוד מציינים המערערים כי משחוק הגנת הפרטיות לא חל על תאגידים, ממילא אין מניעה למסור את המידע המבוקש בכל הנוגע לגופים אלו.
שנית, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחילו את הוראת הסודיות שבפקודת מס הכנסה על המידע המבוקש ובקביעתו כי העלמת הכנסה הינה בגדר "פרט שבהכנסתו" של אדם ועל כן נכללת בחיסיון האמור. לדבריהם, לא ניתן להסיק מן המידע המבוקש מהי הכנסתו של הנישום, ואילו סכום המס שהועלם וסכום הכופר המשולם אינם בגדר "הכנסתו של אדם" ולפיכך מידע לגביהם אינו כפוף לחובת הסודיות. לטענת המערערים, יש לפרש את הוראות החיסיון באופן שיגשים את מטרות חוק חופש המידע, קרי- באופן מצמצם וכך שהן תחולנה על פרטי הכנסתו של נישום שדיווח למשיבה דיווח אמת בלבד. פרשנות מרחיבה של המונח האמור אינה מתיישבת לטענתם עם מטרות הוראת הסודיות בפקודה, מאחר וגילויו של המידע לא יפגע בגביית מס אמת או במקורות המידע של הרשות, ואילו מצד הנישום ספק אם זה זכאי לסודיות בדבר פרטי הכנסות שהעלים. לשיטתם, דווקא פרסום המידע המבוקש יסייע למימוש מטרת הוראת הסודיות, באמצעות הגברת ההרתעה מפני ביצוע עבירות מס.
7. אשר לחשש שהובע על-ידי המשיבה כי פרסום שמות נישומים שזכו להסדר כופר ירתיע אחרים מבחירה במסלול זה, טוענים המערערים כי על אף חשיבותם של הסדרי כופר, אין קיומם מהווה אינטרס לאומי, בשונה מהאינטרס הציבורי הקיים בגביית מס אמת מנישומים. ממילא, החשש שנישום יוותר על הסדר כופר רק בשל איבוד האפשרות לשמור על אנונימיות הינו מופרך בעיניהם, במיוחד נוכח העובדה שהליך פלילי שיתנהל נגדו לא יהיה אנונימי. ככלל, אין לטענתם כל יסוד להטבה הנוספת הגלומה בהסתרת שמם של נישומים שהעלימו מס.
לבסוף, טוענים המערערים כי משהנמקת פסק הדין אינה מבססת כאמור כל מניעה ממסירה חלקית של המידע, היינו- בלא שמות הנהנים מהסדרי הכופר, ומשהמשיבה אף נתנה הסכמתה למסירה חלקית זו של המידע, שגה בית המשפט המחוזי בדחיית העתירה במלואה, מבלי שחייב את המשיבה למסור את המידע שאינו שנוי במחלוקת.
עמדת המשיבה
8. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי המערערים לא הצביעו על כל עילה להתערב בו ולפיכך כי דין ערעורם להידחות. בפתח דבריה, מציינת המשיבה כי בשונה מעמדת רשות המסים בנושא בעבר, עמדתה העדכנית - כפי שהוצגה בבית המשפט קמא וכפי שהיא מיושמת בפועל - הינה כי ניתן לחשוף את הפרטים הנוגעים להליך הכופר עצמו: פירוט התיקים שבהם התקבלה החלטה, מקצועו של החשוד, סעיף העבירה בה נחשד, היקפה הכלכלי של העבירה, שנות המס הרלוונטיות, החלטת ועדת הכופר בעניינו ונימוקיה וכן הערות נוספות לפי העניין, למעט שם ופרטים מזהים נוספים של הנישום.