השופט א' רובינשטיין:
רקע
א. עניינה של העתירה בהחלטת המשיב להתיר את התחייבותו של העותר לשירות קבע בצה"ל - קרי, לשחררו ובמהות לפטרו מן השירות. העותר, בן 36, נשוי ואב לשניים, שירת בצה"ל מעל 15 שנים. בתפקידו האחרון שימש כקצין חימוש בגדוד 371.
ב. ביום 29.12.04 הועמד העותר לדין משמעתי, בגין אירוע מיום 8.12.04 במהלכו ליטף ברגלים ובפנים וניסה לנשק חיילת בשירות חובה המשרתת בגדוד (להלן המתלוננת), אשר נעתרה לבוא למשרדו לאחר מספר פניות וגם משביקשה כי יחדל לא איפשר לה תחילה לצאת. בעקבות האירוע, פנתה המתלוננת אל מפקדיה וסיפרה את שאירע. המידע הועבר לידיעת פרקליט פיקוד צפון בצה"ל, אשר הנחה את מפקדיו של העותר להעמידו לדין משמעתי, בגין התנהגות בלתי הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. העותר נמצא חייב בדין והוטל עליו עונש של נזיפה חמורה.
ג. בעקבות ההרשעה, ובהתאם לחוות דעתו של סגן הפרקליט הצבאי הראשי, נפתחו כנגד העותר הליכים של התרת התחייבות לשירות קבע. העותר הובא בפני ועדה מייעצת לראש אגף משאבי אנוש (אמ"ש), לבחינת האפשרות להתרת התחייבותו; ועדה זו פועלת בהתאם לסעיף 47 להוראת פיקוד עליון 3.0501 (להלן: הפ"ע 3.0501). לאחר שמיעת עדים ומפקדים, אשר שטחו בפניה תמונה עובדתית רחבה, החליטה הועדה (ברוב דעות) להמליץ על שחרור העותר מצה"ל. ביום 18.12.05 אימץ ראש אמ"ש את דעת רוב חברי הועדה המייעצת, והורה על התרת התחייבותו של העותר.
ד. יצוין, כי בין היתר הוצג בפני חברי הועדה מכתב מאת המתלוננת, בו היא מבקשת כי העותר לא ישוחרר מצה"ל, שכן:
"... האירוע יצא מפרופורציה, והכוונה לשחרר את רמי מהשירות היא החלטה די קיצונית, השמורה לאירועים שמתחילים ומתפתחים אחרת... אם הייתי נשאלת לגבי עמדתי בדיון על המשך שירותו של רמי, אין ספק שהמקרה אינו מצדיק פיטורין."
מספר מפקדים בכירים שוחחו עם המתלוננת על מנת לודא, כי המכתב אכן משקף את עמדתה, והיא אישרה זאת. יצוין כי מפקדים, עמיתים ופקודים שונים של העותר מתקופות שונות בשירותו, ובהם נשים, דיברו בשבחו וסברו כי אין למצות עמו את הדין במובן של פיטוריו מהצבא.
ה. העותר עירער על החלטת ראש אמ"ש בפני הרמטכ"ל בהתאם להוראת סעיף 52 להפ"ע 3.0501, וביום 2.2.06 התכנסה הועדה המייעצת לרמטכ"ל להתרת התחייבויות, מפקדי העותר ואחרים טענו בפני הועדה, כי הם מעוניינים בהמשך שירותו של העותר, על אף מעשיו. לאחר שמיעת העותר ומפקדיו החליטה הועדה, ברוב קולות, בשונה מן הועדה המייעצת הראשונה, להמליץ על המשך שירותו של העותר בצה"ל. זאת, נוכח נתוניו האישיים המצויינים ושביעות רצון מפקדיו משירותו הצבאי. ביום 12.3.06 החליט ראש המטה הכללי (דאז) שלא לקבל את המלצת הועדה, והורה על שחרורו של העותר מצה"ל. בהחלטתו, נכתב בין היתר:
"הרמטכ"ל סבור כי את משקל הבכורה יש לתת למסר הפיקודי היוצא תחת ידי רשויות הצבא ולאמירה המוסרית שבצידו."
מועד שחרורו של העותר נקבע ליום 14.5.06. באותו יום הוגשה העתירה הנוכחית, ונדחתה על ידי השופט ג'ובראן בקשת העותר לצו ביניים המורה למשיב להימנע מהתרת התחייבותו לשירות קבע.
ו. יצוין, כי המשוחרר משירות קבע בהליך של התרת התחייבות ולא התקיימו לגביו התנאים המזכים בקצבה על פי חוק הגמלאות - ואלה אינם מתקיימים לגבי העותר - אינו זכאי לכל תשלום, פרט למענק השחרורים (המקביל לפיצויי פיטורין).
עמדת העותר
ז. לטענת העותר, החלטת המשיב לוקה בחוסר סבירות קיצוני ואינה מידתית. היא פוגעת באופן העולה על הנדרש בעיסוקו של העותר, בכבודו, בפרנסתו ובעתיד משפחתו ולפיכך דינה להתבטל.
ח. נטען כי נפלו פגמים פרוצדורליים באופן הפעלת שיקול הדעת המינהלי על ידי המשיב, המצדיקים הפעלת ביקורת שיפוטית וביטול החלטתו: כנאמר, המשיב לא הפעיל שיקול דעת פרטני ביחס לנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולא איזן בין השיקולים השונים, ומדיניותו הציבה את הטיפול המחמיר בעבירות הטרדה מינית בצבא כערך עליון, מוחלט ויחידי הגובר על כל שיקול או אינטרס אחר. לעומת זאת, ההמלצה שלא להתיר את התחייבות העותר, שניתנה על ידי הועדה המודעת היטב למדיניות המשיב, לא זכתה למשקל משמעותי בהחלטתו.
נטען עוד, כי חריגתו של המשיב מהמלצות הועדה המייעצת מחייבת הנמקה משמעותית ומשכנעת, שיש בה כדי לגבור על היתרון הלכאורי המצוי בידי הועדה. יתרון זה יסודו בכך, כך נאמר, שחברי הועדה מתרשמים באופן בלתי אמצעי מהעותר, בפניהם ניתנת לו זכות טיעון, והם שומעים שורה ארוכה של מפקדים.
ט. מבחינה מהותית נטען, כי החלטת המשיב אינה סבירה באופן קיצוני, שכן לא נשקלו בקבלתה שיקולים דומיננטיים כגון: נסיבות המקרה והעובדה כי ברגע שהמתלוננת הפגינה חוסר נוחות, העותר חדל מנסיונו לנשקה והתנצל בפניה; העדר יחסי כפיפות בין העותר למתלוננת; עמדת המתלוננת לפיה האירוע "יצא מפרופורציה" ואין הצדקה לפטר את העותר; עמדת מפקדי העותר וחילו שסברו כי אין לשחרר את העותר מצה"ל; עברו הנקי של העותר; וכן נסיבותיו האישיות של העותר וההשלכה הכלכלית של התרת ההתחייבות - העותר הוא המפרנס העיקרי של משפחתו, ובמהלך 15 שנות שירותו לא עסק בכל מקצוע אחר, זולת עיסוקו הצבאי. נטען, כי התרת התחייבותו בגיל שאינו מזכה את העותר בגמלה צבאית ובלא שתימצא לו פרנסה חלופית במסגרת האזרחית, עלולה להביא את משפחתו למצב כלכלי חמור.
י. עוד נטען בעתירה, כי המסר הפיקודי אותו ביקש המשיב להביע בהחלטתו הודגם בעצם העמדתו של העותר לדין משמעתי, וכי ניתן אף להעצים את המסר באמצעות עיכוב קידומו של העותר בצבא או באמצעים מינהליים אחרים.
עמדת המשיב