1. ביום 27.9.00 ניתנה ופורסמה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בתיק החקירה שהתנהלה נגד ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, רעייתו שרה נתניהו ושני עובדים בכירים במשרד ראש הממשלה, משה ליאון ועזרא סיידוף.
ההחלטה המנומקת ניתנה בסיומה של חקירה משטרתית מסועפת וממושכת שבדקה ובחנה חשדות שהועלו או עלו מתחקיר עתונאי של העיתון "ידיעות אחרונות" בדבר ביצוע עבירות שוחד, קבלת דבר במירמה ו/או הפרת אמונים ע"י המעורבים בפרשה או מי מהם.
לאחר בדיקת החומר הראייתי והחקירתי שנאסף ע"י חוקרי המשטרה ובחינת השאלות המשפטיות שהתעוררו החליט היועץ המשפטי לסגור את תיק החקירה בלא להעמיד לדין איש מהחשודים או המעורבים בפרשה.
לגבי ראש הממשלה לשעבר הגיע היועץ המשפטי למסקנה כדלהלן:
"לאחר שיקול, מסקנתי היא, כאמור, כי על פי הכללים המקובלים בתחום המשפט הפלילי, חסרות ראיות כדי להוכיח חלק מיסודות העבירות שנבחנו.
בנוסף קיימים קשיים הנוגעים למשקל הראיות. לפיכך נעדרת בתיק התשתית הראייתית הלכאורית המתחייבת לשם הגשת כתב אישום והתיק נסגר בעילה של חסר ראיות מספקות" (ס' 57 לחוות דעת היועץ המשפטי).
למסקנות דומות הגיע היועה"מ לגבי שרה נתניהו, משה ליאון ועזרא סיידוף.
החלטה זו של היועץ המשפט ניתנה, כפי שהוא העיד על עצמו, לאחר היסוסים והתלבטויות קשות, בינו לבין עצמו ובינו לבין בעלי תפקידים בכירים בפרקליטות ובתביעה הכללית, אשר בחנו ובדקו, אף הם, את חומר החקירה אשר הונח לפתחם ע"י חוקרי המשטרה.
חלק מבכירי הפרקליטות ובראשם פרקליט מחוז ירושלים סברו כי אין מקום להעמיד לדין את המעורבים בפרשה בהעדר ראיות מספיקות והמליצו בפני היועץ המשפטי לסגור את תיק החקירה. חלק אחר של אנשי פרקליטות המדינה ובראשם פרקליטת המדינה היו בדעה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להעמדה לדין של חלק מהחשודים, ובראשם בנימין נתניהו, בחלק מהעבירות בהן נחשדו.
כפי שציין היועץ המשפטי בחוות דעתו, היתה גם דעה שלישית על פיה הומלץ להעמיד לדין את בנימין נתניהו ורעייתו, אך בעבירות קלות יותר מאלה שעליהן המליצה פרקליטת המדינה.
היועץ המשפטי בחן, כאמור, את החומר, התייעץ עם עוזריו ופרקליטיו הבכירים, התלבט לא מעט ולבסוף החליט את שהחליט, היינו ל"סגור" את תיק החקירה ללא הגשת כתב אישום. את החלטתו זו נימק בהרחבה והיא פורסמה ביום בו ניתנה.
2. העותרת, כמו גם אמצעי תקשורת אחרים, גילתה עניין רב בהחלטת היועץ המשפטי ובהנמקותיו. לנוכח חילוקי הדעות שהתגלעו בינו לבין פרקליטת המדינה ביקשה העותרת לקבל לעיונה ולשם פרסום את חוות דעתה של פרקליטת המדינה שכן, לדעתה, יש לצבור עניין רב בחשיפתה. העותרת פנתה למשיבים באמצעות המשיב 2 (להלן - המשיב) אך זה השיב את פניה ריקם, תוך שהוא מבהיר לה כי המידע אותו מבקשת העותרת לחשוף או לפרסם נופל בגדרו של ס' 9(ב)(4) לחוק חופש המידע המאפשר לרשות ציבורית להמנע ממסירת מידע בדבר:
"דיונים פנימיים, תרשומות התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי וכן חוות דעת, טיוטא עיצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התיעצויות הקבועות בדין".
עוד הבהיר המשיב לעותרת כי חשיפת המידע המבוקש
"עלולה לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע תפקידה" ועל כן אין הוא חייב לגלות את חוות הדעת גם על פי הוראת ס' 9 (ב)(1) לחוק.
3. העותרת לא "קיבלה את הדין" ועתרה לבית המשפט, בעתירה שבפני, על פי הזכות שניתנה לה בס' 17 לחוק חופש המידע. הוראת דין זו הסמיכה את בית המשפט המחוזי (החל מיום 12.12.00 את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) לחייב את הרשות הציבורית לגלות או לפרסם המידע, על אף ה"פטורים" מחובה זו, במקרים ספציפיים שנתנו לה ע"י המחוקק בס' 9 לחוק וזאת אם העניין הציבורי שיש בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעמים שלא לגלותו.
ס' 17(2) לחוק חופש המידע קובע:
"על אף הוראות ס' 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או מקצתו, ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגלוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין".
4. אין, למעשה, מחלוקת עובדתית בין הצדדים בעתירה זו. העותרת מכירה ב"זכותו" של המשיב להמנע מגילוי או חשיפת חוות הדעת, אם מכח הוראת ס' 9(א)(4) ואם על פי ס' 9(א)(1) לחוק. המשיב, מצידו אינו טוען כי גלוייה או פרסומה של חוות הדעת אסור על פי דין.
טוענת העותרת כי העניין שיש במקרה זה לציבור הרחב בחשיפת חוות הדעת, עדיף וגובר על טעמיו של המשיב על פיהם דחה הוא את בקשת הגילוי. לפיכך עותרת היא לבית המשפטי שיפעיל את הסמכות שניתנה לו בס' 17(3) הנ"ל ויורה על פרסום חוות הדעת.