השופטת א' פרוקצ'יה:
1. המערער, ד"ר יולי נודלמן, חיבר ופרסם ספר אודות דמותו של המשיב 1, מר נתן שרנסקי (להלן: שרנסקי) איש ציבור מוכר, חבר ממשלה לשעבר ומנהיג במפלגת "ישראל בעליה", היא המשיבה 2 (להלן: המפלגה). הספר כולל התייחסויות קשות ופוגעניות כלפי שרנסקי, וכלפי המפלגה, אשר היוו בסיס לתביעת לשון הרע על ידם.
2. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ. סגל) קיבל את התביעה, וקבע את אחריותו של המערער בביצוע עוולת לשון הרע כלפי המשיבים בניגוד לחוק. הוא הטיל על המערער לשלם לשרנסקי פיצוי כספי בסך 900,000 ש"ח ולמפלגה פיצוי בסך 75,000 ש"ח. כן אסר בית המשפט על המשך הפצת הספר, והורה למערער לפרסם על חשבונו הודעה בעיתונים שונים בדבר תוכן פסק הדין שניתן בענין זה. כן חויב המערער לשלוח לנמענים שונים נוסח של אותה הודעה. הוא חויב גם בהוצאות משפט בסכום ניכר.
על פסק דין זה נסב ערעורו של המערער, והוא מתייחס הן להיבט האחריות והן להיבט הסעדים שנקבעו בו.
רקע עובדתי
3. המערער חיבר ופרסם ספר על דמותו של שרנסקי, חבר לשעבר בממשלת ישראל בתפקידים שונים, ויו"ר לשעבר של מפלגת "ישראל בעליה", המוכר בישראל ובעולם כ"אסיר ציון" ומסורב עלייה במשך שנים, אשר ריצה עונש מאסר ארוך של 9 שנים בכלא הסובייטי בשל פעילות ציונית. הספר, אשר יצא לאור בשפות הרוסית והעברית, נקרא במהדורתו העברית "שרנסקי בלי מסכה" (הוצאת נגב פרס, 1999) (להלן: הספר). בספר, המחזיק במהדורתו העברית כ-312 עמודים, מעלה המערער דברי ביקורת חריפים ביותר כנגד שרנסקי, הנוגעים לאופיו ולדמותו, לאורחות חייו האישיים, ולאופי פעילותו הציבורית במהלך כל השנים. בין היתר, מייחס הספר לשרנסקי פעילות כסוכן שירותי המודיעין הרוסיים, האמריקאיים, והישראליים (עמ' 12 לספר); ייצוג בחשאי של האינטרס הערבי והפלשתינאי (עמ' 12 לספר); קשרים עם פושעים פליליים בעת היותו במחנות מאסר ובתי סוהר (עמ' 12 בספר), פעילות כמלשין בשירות גופי הריגול הסובייטיים, וטיפוחו על ידם בכל השנים בהם הוחזק בבתי סוהר (עמ' 112, 133, 152, 229, ו-230 לספר); כן מייחס הכותב לשרנסקי קשר למאפיה הרוסית (עמ' 294); הספר מצייר את שרנסקי כ"בן טיפוחים" של השלטון הסובייטי, ושל שירותי הביטחון של ברית המועצות (הק.ג.ב.). כלשון הכתוב, שרנסקי היווה "סחורה לחליפין לצורך הפגנת רצון טוב של ברית המועצות כלפי המערב, וכך לא הניחו לו להיפגע מתנאי מאסר קשים וממעשי הסובבים (פושעים וסוהרים) (עמ' 306). לאורך הספר כולו, מתאר המערער את שרנסקי, כלשון בית המשפט המחוזי בפסק דינו (פסקה 7) כבעל "דמות מאוסה, שלא לומר שנואה,... את חמדנותו, יהירותו, התרפסותו, ונכלוליותו, ועוד כהנה וכהנה, מבלי לקמץ אפילו בתיאור פוגע עד מאד במראהו החיצוני".
סיכום הדברים, המהווים לשון הרע כנגד מר שרנסקי וכנגד המפלגה, כעולה מן הספר, על פי פסק הדין קמא, הוא כדלקמן (שם, פסקה 8):
"בקטעים אלה מובאים דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי המודיעין האמריקאיים, הרוסים, הישראליים, או כולם ביחד; בנוסף, עולה הטענה כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלשתינאי; כי כוחו של התובע נובע מקשריו עם פושעים פליליים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר; כמו כן, נכללים דברים המייחסים לתובע - לפי הנטען - שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות, ועם שירותי הריגול הסובייטיים (הק.ג.ב.). עוד משתמע מן הקטעים, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה. כזה, שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו, עלול להיות קרבן למעשה רצח; כי התובע טופח, גודל ותוחזק היטב על ידי הק.ג.ב., אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הק.ג.ב. למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לתובעים קשר עם המאפייה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
האחריות
4. בית המשפט המחוזי סקר את האמירות השונות בספר כנגד שרנסקי, וקבע כי הן מהוות לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). הוא מצא, כי יש בהן כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצדם, ולפגוע במשרתו הציבורית. כן הוא קבע, כי אין לראות בצורת ההצגה של הדברים, שלעיתים הועלו כאפשרות, או בדרך של העלאת שאלה, כדי לסייג קביעה זו, שכן בנסיבות העניין, דרך הצגה זו היוותה אמצעי רטורי בלבד, ממנו משתמע כי מדובר בטענות עובדתיות מוכחות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוכחה לשון הרע גם נגד המפלגה. הספר כולל דברים המייחסים למפלגה כפיפות ל"מאפיה הרוסית", המשמשת ככלי בידיה להכנסת אנשים לכנסת, והן לאור הפגיעה הנובעת מהיותו של שרנסקי יו"ר המפלגה, ומנהיגה מאז הקמתה, ובהיותו מזוהה באופן מלא עימה. תרמה למסקנה זו גם העובדה כי הספר פורסם בשנת 1999, בתקופת מערכת בחירות, עובדה ממנה הסיק בית המשפט על דבר קיומה של כוונה לפגוע במפלגה בעת הבחירות.
לאור קביעות אלה, דן בית המשפט בטענות ההגנה של המערער, שהתרכזו בטענות "אמת דיברתי", ובטענה בדבר הבעת דעה בתום לב. לענין הגנת "אמת דיברתי", בית המשפט עמד על יסודותיה, הכוללים יסוד של אמיתות הפרסום וקיום עניין ציבורי בפרסום. הוא קבע, כי גם אם ניתן להניח שיש בדברים שפורסמו משום ענין ציבורי, נכשל המערער לחלוטין בהצגת ראיות המבססות את דברי לשון הרע המתפרסמים בספר כענין שבעובדה. חרף זאת, האופן שבו מוצגים הדברים בפני הקורא מצביע, לכאורה, על הנחת מצג עובדתי אמיתי. בשלב מסוים במשפט, עבר המערער מטענת "אמת דברתי" להגנת "הבעת דעה"; מכל מקום, בית המשפט פסק, כי המערער לא עמד בנטל המוגבר שהיה מוטל עליו לבסס הגנה של אמת הפרסום, ולא הציג כל ראיות התומכות בכך. האמירות שנכתבו הן ברובן השערות וספקולציות שאין להן אחיזה באמיתות עובדתיות.
5. אשר להגנת הבעת דעה, בית המשפט התייחס ליסודותיה במסגרת סעיף 15(4) לחוק, הנשענים על גורם הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, או אודות אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, ככל שאלה התגלו בהתנהגותו בתפקיד ציבורי, וכן ליסוד תום הלב, הנדרש ביחס להבעת אותה דעה. הוא קבע, כי שאלת סיווג האמירה כהבעת דעה או כעובדה, הינה ענין הנתון להכרעת בית המשפט על פי מבחנים אובייקטיביים. בסיווג כאמור, יש להפעיל מבחן המעוגן במובן הרגיל והטבעי של הפרסום, ככל שאדם סביר היה מבין אותו. בית המשפט מנתח את שאלת סיווג הדברים שנכתבו בשים לב לגישה המרחיבה, הנשענת על עקרון חופש הביטוי, וחשיבות הביקורת הציבורית כנגד אנשי ציבור, וקובע כי גם בהנחה שניתן להגדיר את האמירות הכתובות כהבעת דעה כמובנה בחוק, עדיין לא מתקיים בענין זה יסוד תום הלב, הנדרש לצורך הכשרת הבעת דעה על איש ציבור, המהווה על פי טיבה לשון הרע. הוא מנתח את החזקות השונות לבחינת שאלת תום הלב, וקובע כי אחת האינדיקציות העיקריות לקיומו של תום לב הינה אמונתו של המפרסם באמיתות הדברים. הוא קובע בענייננו, כי לגבי חלק גדול מהפרסומים, המערער עצמו אינו מאמין באמיתותם. מסקנה זו הוא משתית על נתונים שונים, המפורטים בפסק הדין. כן קובע בית המשפט כי, מכל מקום, התנאי בחוק המחייב כי הדעה המובעת תתבסס על תשתית עובדתית נכונה אינו מתקיים. בית המשפט קובע (פסקה 59):
"לפי הנובע ממכלול המפורט לעיל, שבו מהווה הפרסום לשון הרע, ולא הוכח כי הנתבע עצמו האמין בעת הפרסום באמיתות כל המפורט בו; ושעה שלא הוכח כי העובדות עליהן הסתמך הנתבע הן עובדות אמת, וכי קיים קשר סביר בין העובדות עליהן הסתמך לכאורה לצורך מסקנותיו; ושעה שנראה, כי הנתבע עצמו לא עורך בדיקה סבירה שיהיה בה כדי לאמת את העובדות נשוא מסקנותיו - נשללת מן הנתבע הגנת תום הלב. אין תום לב אלא כשהוא רצוף אמונה כנה שהמעשה שעשה טהור בתכלית, ואינו מוכתם בכתם של איסור כלשהו".
לאור כל אלה, נפסק כי המערער אחראי לפרסום לשון הרע כנגד המשיבים.
הנזק
6. בפסק דינו לענין הנזק, עמד בית המשפט על חשיבות כבודו של האדם ושמו הטוב, ועל עוצמתה של התקשורת הכתובה בהפצת מסרים, ולשון הרע בכללם, במיוחד כלפי איש ציבור. זו חושפת את איש הציבור, מצד אחד, לביקורת ציבורית נוקבת, אך יחד עם זאת, אם דברי הביקורת מוכחים כלשון הרע, הנזק בגינם מועצם בשיעור ניכר. היות האדם איש ציבור מעצימה את פוטנציאל הנזק הגלום בלשון הרע כלפיו, לאור ריבוי האנשים המכירים אותו, בהיותו דמות ציבורית, או העשויים לרצות לדעת עליו. הוא עמד על נסיבות הפרסום במקרה זה, אותן תיאר כמעשה ריסוק מגמתי, שיטתי וחסר ביסוס עובדתי של דמותו ותדמיתו של שרנסקי, המתמקד, בין היתר, בפרטים רגישים וכואבים בתולדות חייו. הוא עמד על השיקולים השונים הנדרשים לצורך איזון ראוי בין חשיבות חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בעניינם של אנשי ציבור, ועל משקל היתר הניתן לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור. הוא קבע, כי אין לראות ניגוד בין החובה להגן על השם הטוב לבין הצורך להבטיח את חופש הביטוי. החוק תחם תחומים סבירים להגדרת המותר והאסור בתחום זה, ומי שחורג מהם עליו לשאת בתוצאות.
7. אשר לסעדים עצמם, בית המשפט מנתח את מהות הנזק שנגרם לשרנסקי ולמפלגה עקב פרסום דברי הדיבה כבעל שני ראשים: נזק ממוני ונזק בלתי ממוני. את הנזק מן הסוג הראשון, על הנפגע להוכיח, ובמקרה שלפנינו פיצוי על נזק כזה לא נדרש. אשר לנזק הלא-ממוני, בית המשפט עמד על הקושי לאמוד נזקי כאב וסבל בהקשר הנדון. במסגרת האומדן, ניתן משקל להיותו של הנפגע בעל מעמד ציבורי, הטומן בחובו מעין הסכמה לחשיפה וויתור מכללא של איש הציבור על הצנעת פרטים אישיים מחייו ומעברו בפני הציבור. מצד שני, כך נקבע, היותו של אדם איש ציבור פירושה חשיפתו בפני קשת רחבה ביותר של בני אדם, התורמת להעצמת הפגיעה בו. מעמדו של איש ציבור תלוי באימון הציבור כלפיו, ודברי לשון הרע כנגדו עלולים להיות הרסניים למעמדו ולתפקידו. לכן, פגיעת לשון הרע באיש ציבור מצדיקה מתן פיצוי שיבטא פן מיוחד זה.
בענין זה, כך נפסק - מר שרנסקי זכה למעמד ציבורי מיוחד עקב היותו חבר בממשלה ובכנסת, ולאור ההכרה שניתנה לו בעולם כמנהיג ציוני, אסיר-מצפון ומסורב עלייה במשך שנים רבות, אשר נדון לתקופת מאסר ממושכת, כאשר גדולי עולם פעלו לשחרורו. על רקע מעמדו ותרומתו הגדולה למאבק הציוני, הפגיעה בו עקב אמירות לשון הרע נגדו הינה חמורה ביותר. מנגד, המערער רכש לעצמו מוניטין בתחום הרפואה, והיה הוא עצמו פעיל עלייה. מעמדו זה, וכן המצגים שהציג בספר, מהם עולה, לכאורה, כי הדברים האמורים בו הם פרי מחקר שיטתי ורציני, משווים לדברי לשון הרע גוון של אמינות בעיני הציבור הרחב. פוטנציאל הנזק כלפי הנפגע בנסיבות אלה הוא רב במיוחד. חומרת ההאשמות שבפרסום נלקחה גם היא בחשבון, ובכלל זה, יצירת התדמית לשרנסקי כבוגד, העומדת בסתירה בולטת לתדמית נאמנותו למדינה, ולדמותו כלוחם למען עקרונות נעלים, שהפכה מושא הערצה בעולם כולו; היקף הפרסום הציבורי של לשון הרע במקרה זה הוא רחב ביותר. המדובר במסע השמצות רב היקף, בספר שהופץ באמצעות מכתבים שנשלחו אודותיו לנמענים רבים, וקיום מסיבות עיתונאים אשר העצימו את הדיבה, וכל זאת להבדיל מפרסום חד פעמי שהשפעתו מתמקדת באירוע נקודתי. הספר הופץ הן בשפה העברית והן בשפה הרוסית, כך שקהל היעד היה רחב ביותר ומגוון. כותרת הספר, "שרנסקי בלי מסכה", טומנת בחובה, אף היא, פוטנציאל של פגיעה. בית המשפט נתן משקל גם להתנהגותו של המערער אגב ניהול המשפט, בהערימו קשיים ומכשולים על ניהולו התקין והיעיל, תוך שהוא נותן במהלכו ראיונות לתקשורת, וחוזר בהם על דברי הדיבה. כמו כן, המערער לא גילה רצון טוב להביע דברי התנצלות כלשהם על הפגיעה והנזק שאמירות הדיבה שלו גרמו לשרנסקי.