נדחתה בר"ע על סכומי מזונות זמניים לאשה ולקטינים

1.       בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת ש. גליק ) מיום 14.2.08 בדבר מזונות זמניים למבקשת ולילדיהם הקטינים של הצדדים.

רקע:

2.       המשיב  והמבקשת 1 (להלן: " המבקשת"), חיו בני זוג ידועים בציבור ונולדו להם שלושה ילדים (המבקשים 2-4). המשיב רופא ***, מנהל מחלקה ***. המבקשת, צעירה מן המשיב בכ-10 שנים, בעלת תואר שני ועובדת ***, חלתה בטרשת נפוצה בתהליך הידרדרות, ונעזרת לניידות בהליכון ובכסא גלגלים. כשנה קודם לתחילת ניהול ההליכים המשפטיים, עברו הצדדים להתגורר ב*** בשכירות בעוד ביתם שלהם הולך ונבנה.

3.       בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים. לאור בקשת המבקשת לקביעת מזונות זמניים ולאחר קבלת תגובה לבקשה וקיום הליכי חקירה ודיון,  נתן בית משפט קמא החלטתו. הואיל והצדדים אינם נשואים, חובת מזונות מוגדרת כחובה אזרחית. המשיב שילם לידי המבקשת במשך תקופה מוסכמת סך 4,000 ש"ח (תשלום שכלל בתוכו גם רכיב של התחשבנות נוספת בין הצדדים במסגרת מו"מ להסכם ביניהם). ביהמ"ש קמא התרשם כי לא היתה תלות של המבקשת במשיב, ועם זאת עקב הנסיבות המיוחדות ראה לנכון לחייב את המשיב בדמי שיקום. באיזון של כל הרכיבים, קבע ביהמ"ש קמא כי המשיב ישלם לידי המבקשת סך 4,000 ש"ח לחודש למשך 12 חודשים מיום 1.7.07 או הכרעה בתביעה העיקרית, לפי המוקדם בין השניים. הבת הקטינה נמצאת בחזקת אביה ולפיכך לא נקבעו לה מזונות. עבור הבנים הקטינים המתגוררים עם המבקשת, נפסקו כמזונות זמניים סך 2,000 ש"ח לכל אחד מהם.

          כנגד החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני.

טענות הצדדים:

4.       המבקשת טוענת כי המשיב הפקירה לגורלה כשהיא חולה ונכה, והשיל מעצמו כל אחריות בעוד הוא קושר את חייו עם אחרת. תביעתה של המבקשת למזונות, נסמכת על טענתה שעמדה לצד המשיב מאז לימודי הרפואה שלו, אפשרה לו לפתח קריירה בעוד היא מתמסרת למשפחה ולגידול הילדים המשותפים. לטענת המבקשת, ביססו הצדדים חלוקת תפקידים מוסכמת, ממנה עולה הסכמה מכללא שלאור התלות הכלכלית במשיב - יפרנסה וידאג לכל צורכיה. את החובה למזונות ניתן לגזור, אליבא דמבקשת, מהסכם מפורש או מכללא בין הצדדים, מחובת תום הלב, השוויון וההוגנות ומסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לפתח מזונות אזרחיים.

          לדעת המבקשת, שגה ביהמ"ש קמא כאשר העמיד את החיוב על סך 4,000 ש"ח בלבד, הגדירו כדמי שיקום וקצב את החיוב ב-12 חודשים בלבד, חלק ניכר מהם למפרע.  כנגד גובה החיוב, מציגה המבקשת את חישוביה לגודל הצרכים ובהתייחס להשתכרותו של כל אחד מהם. לטענת המבקשת, על ביהמ"ש היה להעמיד את הצדדים במצב שווה זה לזה ולהורות על חלוקת ההכנסה המצרפית של שניהם יחד בשווה  (ולפי חישוביה להורות למשיב להעביר לה מדי חודש סך 12,500 ש"ח, אף כי היא מעמידה את תביעתה על 10,000 ש"ח לחודש).

          עוד לטענת המבקשת, שגה ביהמ"ש כשהגדיר את החיוב החודשי כ"דמי שיקום" ולא כחיוב במזונות, וכן העמידו לצורכי גבייה בהוצל"פ במעמד של חיוב כספי רגיל ולא חיוב במזונות (סעיף 38 להחלטת בימ"ש קמא).

כן עותרת המבקשת כנגד הגבלת תקופת החיוב ל-12 חודשים, אשר לדידה מרוקנת מתוכן את החלטת המזונות. ההחלטה כמות שהיא, אינה מבטיחה את המטרות שלשמן נפסקים מזונות, המיועדים להבטחת שיקומה ושמירה על רמת חייה לאחר הפרידה, כפי שהגדיר  בימ"ש קמא בעצמו. המבקשת מציינת, כי כפי שעלה בדיוני ביהמ"ש, המשיב מתגורר עם אשה אחרת, משלם את מלוא שכר הדירה עבורה, באופן שהפר את התחייבותו כלפי המבקשת לתמיכה, והעבירה לאחרת.

לטענתה, טעה ביהמ"ש כאשר השתית את החלטתו על ההסכם שנערך בין הצדדים, אף שנחתם בידי המבקשת ולדבריה, תחת לחץ והגם שלא אושר בפני ביהמ"ש, תוך שהוא מאמץ את גובה החיוב החודשי אך מתעלם מתקופת החיוב שנקצבה באותו הסכם, שהועמדה על שבע שנים.

באשר למזונות הילדים טוענת המבקשת בעלמא, כי סכום המזונות הראוי לכל אחד מהם, בהתחשב במקום מגוריהם הוא סך 3,000 ש"ח. בנם של הצדדים, המבקש 2, בן כ-17.5 שנים.

5.         המשיב סומך ידיו על החלטת בימ"ש קמא וטוענת כי אין עילה להתערבות ערכאת ערעור בהחלטה זמנית זו. לדעת המשיב אין עילה להתערבות בקביעת המזונות הזמניים, והדברים יתבררו לגופם במסגרת שמיעת ההוכחות.

            המשיב טוען, כי אין שחר לטענותיה של המבקשת בדבר נטישתו אותה. לגירסתו, הפרידה היתה בהסכמה והמבקשת, היא שדרשה כי יעזוב את הבית מפאת רצונה להיפרד ולאחר שהפסיקה מיוזמתה את הטיפול הזוגי.  המשיב מדגיש כי תמך במבקשת ולא נטשה, הגם שלא עמד כנגדו צו שיפוטי המחייבו לעשות כן. המשיב מוסיף, כי כפי המופיע בהחלטת ביהמ"ש קמא, נשא בהוצאותיה של המבקשת משך תקופה ממושכת וכן כיסה חובות משותפים ובכך העביר הלכה למעשה למבקשת סכומים ניכרים. בין הצדדים היה הסכם לפיו נהגו עד שהמבקשת טירפדה את המשך ביצועו.

            המשיב טוען, כי תביעותיה של המבקשת למזונותיה ולמזונות ילדיה לא לוו באסמכתאות, וגם כעת אין דרישותיה מגובות בראשית ראיה להוכחת ההוצאות או הצרכים הנטענים על ידה. המשיב טוען כי המבקשת מתנהלת בחוסר תום לב, עושה שימוש לרעה בהליכי המשפט, ומנסה לנשלו מזכויותיו. למבקשת הכנסה חודשית מכובדת, רכוש וזכויות ואחזקות כספיות, שאין היא מגלה את פרטיהם.

            באשר לגובה הסכומים, טוען המשיב כי הללו נפסקו על הצד הגבוה, מבלי שהוכחו הצרכים והיקפם. עד המעבר ל***, חיו הצדדים ברמת חיים צנועה, ודמי השכירות הגבוהים אשר בהם נשאו באופן זמני עד סיום הבנייה אינם מהווים אינדיקציה לרמת חיים גבוהה. הסדרי הראייה המורחבים (שפניהם לכיוון אחריות הורית משותפת לילדים) מצדיקים פסיקת מזונות נמוכים מאלה שנפסקו. המבקשת אינה מאפשרת מכירת הבית וחלוקת תמורתו, ובכך מחייבת אותם להוצאות גבוהות שבהן אין הוא מסוגל לשאת ולא מתאפשר לה לרכוש דירה לעצמה.המשיב מסכים עם קביעת ביהמ"ש קמא כי למבקשת לא היתה תלות בו, ולפיכך קביעת סכום החיוב היא לפנים משורת הדין ובוודאי שאין מקום להרחיב את היקף החיוב.

חיוב במזונות הידועה בציבור הוא לדעת המשיב, חיוב אזרחי ותחולתו לתקופה מוגבלת. אין החיוב תלוי בקיומו של אשם ביחס לפרידה, ויש להגבילו לתקופה קצובה. הואיל ומדובר בדמי שיקום ולא ביחסי תלות, אין תכליתם לשמר למבקשת רמת חיים ואין לחייבו בכיסוי כל הוצאותיה. יש בידי המבקשת לצמצם את נזקיה אם תאפשר מכירת הבית וחלוקת הרכוש. בנסיבות אלה, מוצדקת הגדרת החיוב כדמי שיקום ולא כמזונות, לרבות הקביעה בדבר מסלול הגבייה בהוצאה לפועל.

דיון

6.       ככלל, התערבות בית המשפט שלערעור בגובה דמי מזונות אשר נפסקים על ידי הערכאה הראשונה הנה מצומצמת, ובית המשפט שלערעור לא יתערב בפסיקת דמי מזונות, אלא במקרים חריגים. כך, ביתר שאת, כאשר מדובר במזונות זמניים. ראה: ע"א 56/85 אביאני נ' אביאני, תק-על 85(3), 366, ובע"מ  928/06, פלונית נ' פלוני (לא פורסם):

" כידוע, בדרך כלל לא יתערב בית משפט שלערעורים בהחלטה שעניינה סעד זמני... החלטה בעניין מזונות זמניים, כשמה, היא סעד זמני".