התובע טוען בכתב תביעתו, כי ביום 17.4.2007 עת אכל שניצל מתוצרת הנתבעת, נשברה לו שן, וזאת בשל עצם שהייתה בשניצל. לטענתו, בעקבות המקרה נזקק לסדרת טיפולים אצל רופא שיניים.
התובע העמיד את תביעתו על סך של 9,000 ש"ח. בין היתר, כולל סך התביעה סך של 2,180 ש"ח בגין עלות הטיפול בשן שנשברה, וסך של 116 ש"ח בגין צילום השיניים שבוצע לו.
התובע פנה בעניין זה לנתבעת במכתב מיום 25.4.2007 וזו השיבה לו כי פנייתו הועברה לבדיקתם של הגורמים המתאימים בנתבעת. הנתבעת שלחה לתובע שובר זיכוי לקבלת מוצרי החברה, הניתן למימוש ברשתות השיווק המצוינות בשובר.
בכתב הגנתה, דוחה הנתבעת את טענות התובעת וטוענת כי התובע לא צירף כל אישור על רכישת המוצר ואף לא צירף כל ראיה לקיומו של גוף זר כלשהו במוצר.
לטענת הנתבעת, היא מייצרת את מוצריה בטכנולוגיה מתקדמת הכוללת בקרת איכות אשר מונעת אפשרות המצאות גופים זרים בתוך מוצריה.
כן טוענת הנתבעת, כי קיימת סתירה בטענת התובע לגבי גוף זר שנמצא במוצר, מאחר ובכתב התביעה ציין כי במוצר הייתה עצם ואילו במכתב של רופאת השיניים, אותו צירף לכתב התביעה, צוין כי במוצר הייתה אבן ולא עצם.
מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובע לא צירף כל אסמכתא לטענתו כי טרם האירוע הנטען השן הייתה שלמה ובריאה וכי אין כל אזכור בחשבונית מרופאת השיניים לטיפול של תיקון שן שבורה, אלא צוין באופן כללי על גבי החשבונית כי נעשה טיפול דנטלי.
בדיון שנערך בפני העיד התובע, כי היות האירוע קרה בעת האכילה, העצם שהתגלתה, וגרמה לנזק בשן, נבלעה. באותו מועד גילה כי השן נשברה ונקבעו לו טיפולים לתיקון השן. כן לעדותו, פנה לסופרמרקט ממנו נרכש המוצר, אולם נאמר לו כי מאחר ושילם במזומן קשה לאתר את הקנייה. התובע אף הגיש לתיק בית המשפט את עטיפת המוצר שלטענתו גרם לו לנזק בעת אכילתו (ת/1).
נציג הנתבעת טען, כי המוצר הספציפי שהתובע הציג עטיפתו הינו מוצר טחון, להבדיל משניצל טבעי, ולכן ניתן לומר בוודאות שלא ייתכן שיימצא בו גוף זר ובוודאי שלא עצם כפי שטוען התובע.
בתום הדיון אפשרתי לתובע להגיש מסמך מרופאת השיניים אשר יבהיר האם למיטב ידיעתה טרם קרות האירוע הנטען השן, אשר טופלה, הייתה שלמה ובריאה וכן יבהיר מה הטיפול שנערך לתובע, מתי נערך וכיצד מתיישב מועד התשלום עם מועד הטיפול.
התובע חזר והגיש את מכתבה של רופאת השיניים, אותו צירף לכתב התביעה, וכן תצלום תוכנית הטיפולים אצל רופאת השיניים.
הנתבעת הגיבה למסמכים שהציג התובע, ובין היתר ציינה בתגובתה, כי מבירור שערכה עלה, כי השקית שהציג בפני בית המשפט, אינה של מוצר שנרכש על ידו, אלא של אחד המוצרים שניתנו לו באמצעות שובר הזיכוי. הוריתי על תשובת התובע לתגובה זו של הנתבעת, אך התובע לא הגיש תגובה.
על פני הדברים, תביעתו של התובע מבוססת על עילה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ - 1980 (להלן: "חוק האחריות למוצרים פגומים"). בנוסף, ניתן לבחון את התביעה גם על יסוד עוולת הרשלנות, מכוח פקודת הנזיקין.
סעיף 3(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים קובע, כי מוצר הוא פגום אם מתקיימת אחת מהחלופות הבאות:
(1) (1) מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום לנזק גוף.
(2) (2) בנסיבות הענין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר.
כן נקבע בסעיף 3(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים, כי חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין.
במידה והוכח כי מוצר הינו פגום, סעיף 4 לחוק האחריות למוצרים פגומים מפרט את ההגנות האפשריות שיעמדו ליצרן.
לצורך הוכחת עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח את התנאים השונים הנוגעים לקיומה של עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.