נדחתה עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול

השופט ס' ג'ובראן:

           העותר שבפנינו מבקש כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 14.10.2007 הדוחה את דרישת העותר לקבל לרשותו כספים שצבר בקרן ההשתלמות שלו.

           העותר והמשיבה 2 (להלן: האישה או המשיבה) נישאו ביום 12.9.1982. לבני הזוג נולדו שני ילדים. ביום 19.5.2003 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין האזורי) וכרך בה את חלוקת הרכוש והחזקת הילדים. ביום 4.6.2003 פתחה האישה תיק תביעה למזונות וביום 5.8.2003 פסק בית הדין הגדול לטובתה מזונות זמניים על סך 2,000 ש"ח לחודש. ביום 14.7.2003 בית הדין האזורי הוציא צו עיקול נכסים במעמד צד אחד על נכסי הבעל (חלקו בדירת המגורים, זכויותיו בשלוש פוליסות ביטוח, קרן השתלמות וקרן מקפת). ביום 5.8.2003 נערך דיון בגין מתן צו העיקול ובית הדין האזורי החליט להאריך את צו העיקול עד להחלטה אחרת שלו. ביום 21.7.2005 פתחה האישה תיק תביעה לשלום בית. ביום 25.9.2005 החליט בית הדין האזורי לדחות את תביעת הבעל לחייב את אשתו במתן גט. באותו מעמד פנה בין המשפט לצדדים לנהל משא ומתן ענייני בכדי לסיים את חייהם המשותפים בצורה מכובדת הכוללת הצעת פיצוי לאישה בגין כתובתה. ביום 5.4.2005 הגיש העותר בקשה להסרת העיקול שהוטל על קרן ההשתלמות. בדיון מיום 26.5.2005, אשר התקיים במעמד דיין יחיד, בית הדין האזורי קיבל חלקית את בקשת העותר והסיר את העיקול ממחצית קרן ההשתלמות. ביום 23.3.2006 ניתנה החלטה על ידי בית הדין הגדול אשר ביטלה את הסרת העיקול החלקית והחזירה את הדיון לבית הדין האזורי שהתבקש לקיים את הדיון על ידי שלושה דיינים, זאת לפי סעיף 1(2)(ג) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן-1990. באותו יום פסק בית הדין הגדול בעניין ערעור האישה בנושא המזונות והעלה את הסכום לסך של 2,200 ש"ח לחודש. ביום 11.4.2006 שב והגיש העותר בקשה לביטול העיקול על קרן ההשתלמות. ביום 12.11.2006 חזר בית הדין האזורי על החלטתו מיום 26.5.2006 בדבר הסרת העיקול ממחצית קרן ההשתלמות בהרכב של שלושה דיינים, אולם ציין כי הסרת העיקול מעל חצי מקרן ההשתלמות היא לאור העובדה כי עיקול חצי הקרן בלבד מספיק לשמירת זכויות האישה, בהן זכותה לכתובתה. ביום 19.11.2006 הגישה האישה ערעור על החלטה זו. ביום 14.10.2007 קיבל בית הדין הגדול את ערעור האישה וקבע כי יש לעקל מחדש את קרן ההשתלמות במלואה על מנת להבטיח את זכויות האישה לפי חוק יחסי ממון ו/או תביעת הכתובה, כל זאת, כמובן, בכפוף למה שייקבע בהמשך לעניין זכויות אלו.

           כנגד פסק הדין מיום 14.10.2007 (להלן: פסק הדין) עותר העותר. לטענתו, לבית הדין האזורי ולבית הדין הגדול אין סמכות לדון בעיקול זכויותיו הכספיות לשם הבטחת כתובתה של האישה, הואיל ותביעה לתשלום כתובה מעולם לא הוגשה. לגישתו, בבחירתם לדון בעיקול זה פגעו בית הדין הגדול ובית הדין האזורי בזכויותיו הבסיסיות והיסודיות לקבל כספים ששייכים לו ומגיעים לו, פגיעה המנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עוד טוען העותר, כי בשל כל האמור לעיל, מהווה פסק הדין סטייה חמורה מכללי הצדק הטבעי העולה כדי פגיעה חמורה בזכויות היסוד שלו וכן פגיעה חמורה בשלטון החוק.

           מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה, וזאת בגין העדר ניקיון כפיים, משום שהעותר העלים עובדות ומסמכים נשוא העתירה וזאת מתוך כוונה להטעות את בית המשפט. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי עניין הכתובה עלה כטענת אגב בזמן הדיונים, טענה אשר לא התנגד לה העותר למרות שהיו לו הזדמנויות רבות לעשות כן, ולכן הוא מושתק מלהעלות טענה כזו בפני בית משפט זה.

           לאחר שעיינו בעתירה, בתגובת המשיבה ובהחלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, הגענו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

           ראשית יוער, כי ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של עקרון הדין האישי-הדתי, זאת לפי הקביעה שבסימן 51(1) לדבר המלך במועצתו, 1922 ושבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" המופיע בסימן 51(1) וסעיף 1 ככולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות (ביד"מ 1/50 סידיס נ' יו"ר ההוצאה לפועל, פ"ד ח' 1020 (1954)). כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין" (מנשה שאוה הדין האישי בישראל 225 (מהדורה רביעית, 2001)). על כן, עניין תביעת הכתובה הנו באופן מהותי בסמכותו של בית הדין הרבני.

           שנית, כלל ידוע הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד. כפי שנאמר בבג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 429:

"סמכותנו ליתן צווים לבתי דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו".

           המונח "חריגה מסמכות" הורחב בפסיקה והוא כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הרבני. יחד עם זאת, לא השתכנענו מנימוקי העותר, כי עניין לנו בחריגה של בית הדין הגדול מסמכותו.

           במקרה דנן לא מצאנו כי כללי הצדק הטבעי נפגעו. הדיון התקיים במעמד שני הצדדים, וניתנה הזדמנות לצדדים להשיב לטענות אשר הועלו בזמן הדיון. סוגיית הכתובה נידונה במפורש בבית הדין האזורי כבר ביום 26.10.2006 (ואף אוזכרה על ידי בית הדין האזורי כבר בתאריך 25.9.2003), ומעיון בפרוטוקולי הדיון השונים עולה בבירור כי העותר בחר שלא להעלות טענות בדבר חוסר סמכות בית הדין הרבני לדון בעניין הכתובה. משכך, אין מקום לקבל את עתירתו בעניין זה. (והשוו: בג"צ 6533/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 17.7.2006); בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות,פ"ד מח (3) 1 (1993)).

           סוף דבר העתירה נדחית.

           ניתן היום, כ"ג באדר ב' התשס"ח (30.3.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il