אמות המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות

מהן אמות המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות; והאם בענייננו ראוי ליתן למבקשת רשות ערעור?

1.        המשיב רכש לו ולרעייתו כרטיסי טיסה לברלין וחזרה לתל-אביב בטיסת שכר. המבקשת שימשה כמוביל האווירי של הטיסה מברלין לנמל התעופה "בן-גוריון", אשר נועדה ליום 22/8/07 שעה 21:45. טיסה זו התאחרה ובסופו של דבר המריא המטוס מברלין ארצה ביום 23/8/07 בשעה 19:43, היינו, באיחור של כ- 22 שעות. המשיב הגיש כנגד המבקשת תביעה קטנה על סך 10,000 ש"ח בת.ק 4065/07 "בגין ההתשה, הטלטולים, ההרעבה, הזלזול, הרשלנות ועגמת הנפש המרובה שגרמה לי ולרעייתי חברת ארקיע" (כדברי התובע בכתב התביעה). בפסק דין מפורט ומנומק היטב קיבל בית המשפט (כב' השופט א' חן) את התביעה בחלקה וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויים בסך 1,500 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח. המבקשת מיאנה להשלים עם פסק הדין והגישה את בקשת רשות הערעור שלפני.

           פסק דינו של בית משפט קמא

2.        בית משפט קמא קבע, כי על היחסים בין הצדדים חל חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, אשר אימץ אל משפטנו את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית שנחתמה בוורשה בשנת 1929, ואת הפרוטוקול המתקן אותה שנחתם בהאג בשנת 1955 (שייקראו להלן כאחד - אמנת וורשה). סעיפים 19 ו- 20(1) לאמנת וורשה קובעים, כי "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים...", אלא "אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם". על רקע מסגרת נורמטיבית זו נפנה בית משפט קמא לבחון, האם נקטה המבקשת (הנתבעת בבית משפט קמא) בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שמא לא הייתה בידיה כל אפשרות לנקוט בהם.

3.        לפני בית משפט קמא התגלעה מחלוקת עובדתית באשר לצעדים שבהם נקטה המבקשת בעת המתנת הנוסעים בבית הנתיבות בברלין עד ליציאת הטיסה חזרה לישראל. בסיכומו של דבר ראה השופט קמא המלומד להעדיף את עדויותיהם של המשיב ושל רעייתו על פני עדותה של נציגת המבקשת, אשר למדה על האירוע אך מדו"ח בכתב, וקבע כי רק לאחר המתנה של 19 שעות בבית הנתיבות של ברלין נמצא לבני הזוג פתרון אכסון בבית מלון למשך 3 שעות, וכי במשך כל זמן ההמתנה בבית הנתיבות נאלצו להמתין "על כסאות וספסלים באולם עמוס אנשים לעייפה".

           כן ראה השופט המלומד להעדיף את גרסת המשיב כי לא הוגשה להם בבית הנתיבות הארוחה החמה, שאמורה הייתה להיות מוגשת במהלך הטיסה, אלא נמסרו להם שוברים לרכישת מזון ממסעדה לא כשרה, ובשלב מאוחר יותר הוגש להם כיבוד קל אחר, שבחלקו לא היה כשר.

           בית משפט קמא קיבל את טענת המבקשת, כי העיכוב בטיסה נבע מתקלה טכנית שהתגלתה במטוס, וכי עיכובם של הנוסעים נבע מהצורך להבטיח את שלומם וביטחונם. עם זאת הוסיף וקבע כי נזקו של המשיב לא נגרם כתוצאה מ"כוח עליון", אשר לא ניתן לצפותו מראש ולהיערך להתרחשותו. תימוכין לממצא זה מצא השופט המלומד בסעיף 9 לכתב הגנתה של המבקשת, שבו טענה כי "טיסתו של התובע מברלין לארץ התאחרה עקב תקלה טכנית בלתי צפויה אשר התגלתה במטוס בואינג 757 של הנתבעת עוד בהיותו בארץ לפני ההמראה לברלין...". על יסוד ממצא זה הוסיף השופט המלומד וקבע, כי "על הנתבעת היה להיערך לאירוע מהסוג האמור ולנקוט, תוך זמן סביר מעת התרחשותו, אמצעים להקלת סבלם של הנוסעים והקלת אי הנוחות הנגרמת כתוצאה מהמתנה לתיקון התקלה. זאת, תוך דאגה לצרכיהם הבסיסיים, לרבות, מקום אכסון ראוי ומזון כשר כמתחייב מהעובדה שבין נוסעיה נמנים שומרי כשרות, אשר מלכתחילה התחייבה כלפיהם בהגשת מזון כשר".

           בית המשפט דלמטה סיכם את ממצאיו ומסקנותיו בקובעו, כי "התרשמתי כי הנתבעת פעלה באופן בלתי סביר, כאשר רק בחלוף 19 שעות מצאה להעביר את הנוסעים ובכללם התובע ורעייתו, לבית המלון בעיר וכי לא דאגה למזון כשר עבורם". לפיכך לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה בסעיף 20 לאמנת וורשה, להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת נזקו של התובע או לחילופין להוכיח כי לא הייתה בידיה האפשרות לנקוט בהם.

           בהמשך פסק דינו דחה בית משפט קמא את טענת המבקשת, כי נזקים לא ממוניים אינם בני תביעה על פי אמנת וורשה. בהקשר זה קבע השופט המלומד, כי בסעיף 19 לאמנת וורשה, הקובע את אחריותו של המוביל "לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין", אין כדי לשלול את זכותו של הנפגע לתשלום פיצויים בגין עגמת נפש. בכך פסע השופט המלומד בתלם ההלכה שנפסקה זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 1346/05 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר מרגלית, הלכה אשר יושמה לימים גם על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בבר"ע 1293/07 השטיח המעופף בע"מ נ' ראובן ניב. לאור מכלול הנתונים אמד בית המשפט את נזקו הלא ממוני של המשיב ב- 1,500 ש"ח וחייב את המבקשת בתשלומו.

           טענותיה של המבקשת

4.        במסגרת עתירתה לרשות ערעור טוענת המבקשת, כי בית משפט קמא קבע את ממצאיו בהתבסס על גרסת המשיב בלבד ובהתעלם, בין היתר, ממסמכים מהותיים, שצרפה המבקשת לכתב הגנתה, אשר תומכים בטענותיה, ומעידים כי העיכוב בטיסה נעוץ בשני אירועים שהם בבחינת כוח עליון וכי המבקשת שקלה בראש ובראשונה שיקולי בטיחות. ועוד נטען, כי המבקשת לא הייתה צריכה להיערך לתיקון התקלה הנוספת כבר עם המראת המטוס מתל אביב לברלין, שהרי המטוס המריא רק לאחר שהתקלה בו תוקנה לחלוטין, והמבקשת לא יכלה לצפות התרחשותה של תקלה נוספת, שנייה במספר, טרם המראת המטוס משדה התעופה בברלין, מה גם שמדובר בתקלה שהיא בבחינת כוח עליון ואין למבקשת שליטה עליה. המשיב אף ידע שהוא נוטל חלק בטיסת שכר, המאופיינת בגמישות במועדי ההמראה והנחיתה.

5.        המבקשת מוסיפה וטוענת, כי טעה בית משפט קמא בקובעו, כי לנוסעים ובכללם המשיב לא הוגשה בבית הנתיבות בברלין ארוחה חמה וכשרה שאמורה הייתה להיות מוגשת להם במהלך הטיסה. לשיטתה של המבקשת אף לא היה מקום לקבוע, כי היה צריך להעביר את הנוסעים לבית מלון לפני שחלפו 19 שעות ממועד ההמראה המקורי. לצורך אישוש טענותיה הנדונות מפנה המבקשת לעדותה של נציגת המבקשת בבית משפט קמא.

6.        לטענתה של המבקשת, בחינת העובדות לאשורן מלמדת, כי עמדה בנטל המוטל עליה בסעיף 20 לאמנת וורשה להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת נזקו של המשיב או לחילופין להוכיח, כי לא הייתה בידיה האפשרות לנקוט בהם. אולם אפילו לא עמדה בנטל זה, הרי עדיין לא ניתן לחייבה בפיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה למשיב, שכן נזק מסוג זה אינו בר תביעה על פי אמנת וורשה ולאור כלל ייחוד העילה שנקבע בסעיף 10 לאמנה זו.

7.        המבקשת מסכמת את בקשתה בציינה, כי "העתרות לתביעת המשיב, יוצרת מצב בלתי אפשרי לפיח חברות התעופה ברחבי העולם היו צריכות לפצות נוסעיהן בכל טיסה וטיסה אשר לא יצאה במועדה, כאשר זו לא יצאה אך ורק בשל תקלה טכנית לא צפויה שהינה בבחינת 'כוח עליון'. ברי כי המדובר בגזירה שאין המובילים האוויריים יכולים או צריכים לשאת בה ואף מטעם זה יש ליתן למבקשת רשות ערעור".

           דיון והכרעה

8.        אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טענותיה של המבקשת ובחנתי את תיקה של הערכאה הראשונה הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור בלא שהמשיב יידרש להגיב לה, וזאת בגדרו של סעיף 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. להלן יובאו הטעמים למסקנתי זו. בפתח הדברים, אתחקה אחר אמות המידה הראויות למתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות. לאחר מכן, אבחן את המקרה שלפנינו על רקע אמות מידה אלו.

9.        תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות הייתה לאפשר דיון מהיר, קצר, פשוט וזול בעניינים בעלי ערך כספי מועט. מטעם זה הותרה בו סטייה מדיני ראיות ומפרוצדורה (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) ונאסר בדרך כלל ייצוג של הצדדים על ידי עורכי דין (סעיף 63 לחוק). מאותו טעם קבע המחוקק, כי ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות טעון רשות, ואף כאשר ניתנת רשות נדון הערעור לפני שופט אחד ולא לפני שלושה שופטים.

10.      תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות אוצלת גם על אמות המידה האמורות לשמש את ערכאת הערעור, בבואה לשקול אם ליתן רשות ערעור על פסקי דינו. אמנם מצד אחד, זכות הערעור היא זכות מהותית שאין חולק על חשיבותה (לריכוז הדעות השונות אודות מעמדה של זכות הערעור, ראו את החלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 5208/06 דיוויס נ' מוריס). אלא שמצד שני, העתרות לא מבוקרת לבקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שהרי היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. הצורך (התחיקתי) להגשים את תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות מחייב, אפוא, לקבוע אמות מידה להענקת רשות הערעור, ואלו תיגזרנה מתכלית זו. עמד על כך כב' סגן הנשיא י' בזק בבר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ כרך תשנ"א(3), 309, 314-315, בציינו כי לאור תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות -

               ...אין להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות.