איחור של רכבת ישראל יעלה לה 2000 ש"ח

בסיס המחלוקת - השאלות העומדות בפני בית המשפט

1.         המדובר בתביעה כספית בגין נזקים שנגרמו בעקבות איחור הרכבת. השאלות העולות הן כדלקמן:

• האם יש להטיל אחריות על רכבת ישראל בגין נזקים שנגרמו לפלוני, בשל איחור מצידה ?  וזאת מעבר למופיע בתקנות?
• במידה והתשובה לכך היא חיובית, אזי מהו גובה הפיצוי הראוי?

העובדות בקליפת האגוז

2.         מר גל שלף (להלן: "התובע"), הינו תושב שכונת גילה שבירושלים העובד כמנהל פרויקטים טכני במשרד הביטחון בת"א. לצורך הגעה לעבודתו הוא משתמש בתחבורה הציבורית, ובכללה רכבת ישראל (להלן: "הנתבעת"). לצורך נסיעותיו, נוהג התובע לרכוש כרטיסיות כמעט חודש בחודשו .

3.         בתאריך 10/12/07 (להלן: "יום האירוע"), הגיע התובע לתחנת הרכבת בי-ם בשעה 06:35, כשהוא יודע כי הרכבת לבית שמש אמורה לצאת בשעה 06:41.  לא הייתה רכבת ישירה כך שהתובע היה צריך להחליף רכבות בבית שמש.

4.         בהגיעו לרציף רכבת י-ם, גילה התובע כי הרכבת מירושלים לבית שמש תאחר עקב תקלה.  איחור זה היה משמעותי עבור התובע היות וידע שאם יגיע לבית שמש באיחור, לא יוכל לעלות על הרכבת לתל-אביב.  והיות ותדירות הרכבת היוצאת מבית שמש לת"א היא אחת לשעה, הרי איחור הרכבת לבית שמש יגרום לו לאיחור גדול בהגעה לת"א.

5.         התובע מיהר לפנות למנהל התחנה האמורה בירושלים, מר אלי סלמה (להלן: "נתבע 2"), על מנת לברר במה הדברים אמורים. זה הבטיח לו, לטענתו, כי הרכבת תצא באיחור של 10 דקות בלבד.  מחששו לתקלות שאל התובע את הנתבע 2, האם הרכבת מבית שמש לת"א תמתין כדי שהנוסעים הירושלמים יוכלו להספיק להגיע אליה? לטענתו, הנתבע 2 ציין כי שוחח עם מנהל תחנת בית שמש, מר יוסי רוזנברג (להלן: "נתבע 3"), שהבטיח כי הרכבת בבית שמש תחכה ואין לתובע מה לדאוג .

6.         התובע טען לפני כי הדגיש במפורש לפני הנתבע 2 כי אם הרכבת בבית שמש לא תחכה, הוא לא יעלה על  הרכבת היוצאת מי-ם. ויעדיף לנסוע ברכבו הפרטי. לדברי התובע, הנתבע 2 הרגיע אותם ואמר כי הכל מסודר (מה שהתגלה בדיעבד כלא מדוייק לגמרי).

7.         אכן, הרכבת מירושלים לבית שמש איחרה והגיעה בשעה 07:00 לערך (במקום בשעה 06:41).  לדברי הנתבעת שאין סיבה לפקפק בהם, עקב תקלה טכנית.  אך נהג הקטר מיהר כך שהם הגיעו לבית שמש לפני שהרכבת מבית שמש לת"א יצאה עדיין.  אולם בעוד התובע (ואחרים) ממהרים לעבור מרציף הרכבת שהגיעה מי-ם לרכבת הנוסעת לת"א, יצאה לפתע זו לנגד עיניהם הכלות ונסעה (ולא המתינה להם).

8.         אחוז תדהמה אץ התובע למשרדו של הנתבע 3 (מנהל התחנה בבית שמש) על מנת לברר עימו פשר הדברים.  אלא שנתבע 3 התנצל באומרו שלמרות שהוא מנהל התחנה בבית שמש, לא יכל לעכב את הרכבת מבית שמש לת"א.  זאת משום ש"פיקוד" הרכבת הורה על יציאתה.

9.         כתחליף לכך הציע נתבע 3 אוטובוס שיסיע את הנוסעים מבית שמש לת"א.  לשאלת התובע בדבר פיצויי עבור העיכוב וההמתנה שיאלצו לספוג, הסכים הנתבע , לפיצוי שני כרטיסי נסיעה חינם, וזאת  ע"פ נהלי הרכבת.

10.        מכאן התביעה שלפנינו שבעטייה תבע התובע את רכבת ישראל, את מנהל התחנה בירושלים ואת מנהל התחנה בבית שמש.  את הרכבת בגין האיחורים ואת מנהלי התחנות בגין הסבריהם לו, ובגין העובדה שלא תיאמו ודאגו כי הרכבת בבית שמש תמתין עד שתגיע הרכבת הירושלמית.

11.        נוסיף רק כי למרות שהתובע (שאינו משפטן) תבע גם את מנהלי התחנות, ברור כי הנתבעת היא רכבת ישראל ורכבת ישראל בלבד.  זאת משום שהם עובדי הרכבת ושלוחיה ואין להם אחריות אישית (אלא למקרים של רשלנות פושעת שאיננה המקרים שלפנינו).

אחריות הרכבת על האיחורים

12.        דומה שאין חולק שישנה אחריות של הרכבת על איחורים וחייבת היא לפצות בגין איחורים אלו.  יש זרם בפסיקה  שאף רואה בלוח זמנים של נותן תחבורה ציבורית הצעה חוזית של הספק לעמוד בה. ^[1]  קרי, לוח הזמנים הוא הצעה ועצם הגעת הלקוח היא קיבול החוזה.  ומשנכרת החוזה בין הצדדים, אי הגעת הרכבת בזמן משמעה היא אי עמידה בחוזה.

13.        ניתן להתווכח על סוג ומהות החוזה בין הצדדים כשמדובר על תחבורה ציבורית.  ניתן אף לטעון כי אין מדובר בחוזה אחיד סטנדרטי ואפשר אף להתווכח אם בכלל קיים חוזה בין הצדדים.  אך נדמה לי שלכל הדיעות ברור ופשוט שיש עילה לפיצויי נזק, תהי זאת חוזית, ו/או נזיקית.

נשאר לנו לדון כעת על גובה הפיצויים וכך נעשה.