הארכת מועד לתיקון שומה לאחר שניתנה החלטה סופית בערר קודם, שלפיה אין לראות בנכס שמכרו העוררים דירת מגורים מזכה.
רקע עובדתי
1. המנוחה גורג'יה תקוה ז"ל, היתה הבעלים של נכס מקרקעין, הידוע כחלקה 2 בגוש 30046, שכלל חנות בשטח של 50 מ"ר ודירת שני חדרים ברחוב הכרמל 20, בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים (להלן - "
הנכס"). המנוחה הורישה במותה את הנכס לילדיה - העוררים.
2. 2. ביום 21.5.1997 מכרו העוררים את הנכס לאחרים, ובגין המכירה הוציא המשיב שומה. העוררים השיגו, באמצעות בא כוחם דאז, על השומה. השגתם נדחתה ועל כן הגישו, ביום 2.3.1999 ערר.
העוררים טענו, כי מדובר בדירת מגורים שמזכה אותם בפטור ממס שבח. המשיב טען כי חדרי הדירה, שימשו מטבח למסעדה שהתנהלה בנכס, לפחות עשר שנים לפני מכירת הנכס, ומשום כך מדובר בנכס עסקי, שאינו פטור ממס שבח מקרקעין.
3. ועדת הערר דחתה את טענת העוררים, בהחלטה מיום 30.12.2003. ועדת הערר קבעה, בין היתר, שלא הוכחו לגבי הנכס כל האלמנטים המאפיינים את ייעודו כדירת מגורים.
4. כשנה לאחר ההחלטה האמורה, ביקשו העוררים להאריך את המועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון (בש"א 11652/04), אך בקשתם נדחתה, והחלטת ועדת הערר היתה לסופית לענין זה.
5. העוררים הגישו ערר נוסף זה, והפעם הם מכוונים את טענותיהם לעריכת השומה וחישובי המס לפיה. עיקרי טענותיהם - שהמשיב לא הביא בחשבון שיקוליו שהנכס נרכש על ידי הוריהם המונחים בשנת 1957, ולא קבע הגבלת שיעור המס ל-21%. עוד טוענים העוררים, כי היה על המשיב לקבוע שיעור נמוך של המס, בהתחשב במצבם של העוררים, כולם או מקצתם, וזאת לפי הוראות סעיף 48א(ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן - "
החוק").
6. כבר, בפתח הדיון בערר, טען המשיב, שיש לדחות על הסף את הערר מחמת מעשה בית דין, אם בשל השתק עילה ואם בשל הכרעה קודמת וסופית באותו ענין, ובין אותם הצדדים , היוצרת מעשה בית דין.
ביקשנו את תגובת העוררים לטענה המקדמית האמורה, ועיקר תשובתם היא, שהערר הקודם עניינו דירת מגורים מזכה, ואילו ענייננו כאן בחיוב במס לפי דרגות מס מופחתות. בענין זה הם זכאים להישמע, כך הם טוענים, ואין המשיב יכול להסתתר מאחורי טענה של "סופיות הדיון".
7. המשיב העלה טענה, לפיה העוררים מבקשים לדון מחדש בשומה, בעוד שחלף המועד של ארבע שנים שנקבע בסעיף 85 לחוק.
לעומתו, טוענים העוררים, כי ניתן במקרה זה להיזקק להוראת סעיף 107 לחוק, וכי יש להם סיבות המצדיקות הארכת המועד מעבר לארבע שנים שנקצבו בסעיף 85 לחוק , וכי אם המשיב, או ועדה זו, לא יעשו כן, ייגרם להם עוול ויהא זה מצב בלתי נסבל של הנצחת טעות על פני השומה.
8. הנה כי כן, השאלה העיקרית בערר זה היא, האם ניתן בנסיבות הענין "לפתוח" את השומה ולדון בטענות העוררים שיש לקבוע מס מופחת, לאחר שנדחתה טענתם שמדובר בדירת מגורים מזכה. בשאלה זו סיכמו הצדדים את טענותיהם.
אין צריך לומר, כי אם לא ניתן להאריך את המועד לתיקון השומה, הרי שבכך תם הענין, ואם כן, הרי שועדה זו רשאית להנחות את המנהל לדון בטענות העוררים, ולתקן את השומה, לפי הענין.
מעשה בית דין
9. בענייננו, אין ספק שבכל הנוגע להגדרת הנכס - אם דירת מגורים ואם לאו - נעשה "מעשה בית דין", ולא ניתן לשוב ולדון מחדש בענין. העוררים מושתקים בפלוגתא זו, שכבר הוכרעה. העוררים תוקפים בערר זה את השומה המקורית, שלא התייחסה לדירת מגורים, כי אם לעסק שאינו פטור ממס. הם לא תקפו את השומה אז, ואין ספק שהם היו צריכים אז לרכז את כל טענותיהם בערר הראשון, ולטעון שהשומה שהוציא המשיב אינה נכונה, מוטעית ואף "בלתי מתחשבת" בנסיבות מסויימות, ולו כטענות חלופיות.
נזכור שהעוררים היו מיוצגים על ידי עורך דין, שיודע, או צריך לדעת, את עקרונות סופיות הדיון והשתק פלוגתא ועילה.
המבחן הוא, אם התובע (לענייננו: העוררים) יכול - ואף חייב - היה לרכז את כל מסכת העובדות ואת טענותיו בהליך הראשון כאחד. מבחן זה הוא אחד התנאים לתחולת הכלל של השתק עילה.
העילה בערר הראשון היתה דחיית השומה בשל הטענה כי מדובר בדירת מגורים מזכה. העוררים לא ראו, כאמור, לתקוף את השומה ומרכיביה, במקרה שטענותיהם בענין אופי הנכס לא תתקבל. גם אם אין מדובר בעילה זהה לחלוטין, הרי היו צריכים להתייחס למרכיבי השומה, ולא עשו כן. תקיפת השומה היתה צריכה להיות כוללת: לענין מהות הנכס והגדרתו ולענין השומה וחישוב המס.