השופט רמי כהן
פתח דבר:
1. בפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת שרה מאירי; בש"א 3647/05), בה נדחתה בקשתה של סיוון תכשיטים בע"מ (להלן: "החברה") להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, באשר להודעת קנס מינהלי קצוב שהוצאה על-ידי מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), על פי הוראת סעיף 8 (א) ל
חוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות").
השאלה הניצבת בפנינו הינה: מה הן אמות המידה לפיהן תישקל בקשה להארכת מועד הקבוע בחוק העבירות המינהליות, להגשת בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל קנס מינהלי.
רקע עובדתי ופסיקתו של בית הדין האזורי:
2. בתאריך 15.8.2004 הוטל על החברה, המפעילה דוכן תכשיטים בקניון "רגבה" בנהרייה, קנס מינהלי קצוב, בגין העסקת עובדת יהודיה ביום שבת-13.9.2003, עבירה על
סעיפים 9, 26 (א) ו - 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה").
ביום 17.8.2004 קיבלה החברה את ההודעה האמורה על הטלת הקנס. רק
ביום 31.1.2005 הגישה החברה לבית-הדין האזורי "בקשה להישפט ובקשה מטעמי זהירות להאריך המועד להגשת הבקשה להישפט".
3. בית-הדין האזורי, לאחר שבחן את טיעוני הצדדים, דחה, כאמור, את הבקשה, וכך פסק:
"בעיקרה, הבקשה שבפניי היא להארכת מועד שנקבע בחיקוק. משכך, יש לבחון האם הראתה המבקשת [החברה] נמוקים שיש בהם כדי העתרות לבקשה. יש לבחון אם אכן יש בפנינו נימוקים מיוחדים, טעם מיוחד, נסיבות מיוחדת, שלא בשליטת המבקשת, שעל אף מאמץ סביר ושקידה ראויה-לא התאפשר לה/נבצר ממנה להגיש במועד בקשתה להישפט... נסוחו של סעיף החוק [סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המינהליות (ראו להלן)] מלמד כי אין מדובר בעניין שבשגרה, אלא בחריג, שיש לפעול בו בצמצום-כמתחייב גם מתכלית החקיקה, קרי: להימנע מריבוי הליכים, אלא להרבות הליך מנהלי...
לעת זו ההליך
איננו הליך פלילי, משעד לעת בה הוגש כתב אישום... אין המבקשת בגדר 'נאשמת'. גם בשל כך אין מקום ואין צידוק להקל בפרשנות שתנתן לדרישה בדבר 'נימוקים שירשמו'".
בית-הדין קבע, כי החברה נמנעה מלציין מתי התקבלה אצלה ההודעה על הטלת הקנס וכן נמנעה מלהתייחס לחלוף הזמן עד לפניותיה השונות לטיפול בהודעת הקנס. בית-הדין הגיע למסקנה, כי המערערת לא השכילה ליתן נימוקים, לאורם יש מקום להיעתר לבקשה.
טיעוני הצדדים:
4. בפנינו טענה ב"כ החברה שתיים אלה:
א.
טיב המחסום שהוצב על-ידי בית-הדין קמא והפגמים שנפלו בו: ב"כ החברה הודתה, כי מפאת טעות התעכב הטיפול בקנס. ב"כ החברה פרטה את השתלשלות העניינים כדלקמן: בדרך של שיגרה הועבר הטיפול בעניין למשרד עו"ד המטפל בענייניו של בעל החברה. משרד זה התחבט בעניין ארוכות ובסופו של דבר החליט שלא לטפל בעניין מטעמי מצפון, שכן מדובר בחילול שבת. עקב טעות המשך הטיפול בקנס לא הועבר באופן מידי לעו"ד אחר. לטענתה, ביום 19.10.2004 פנה ב"כ החברה למדינה בבקשה ל
ביטול הקנס. עקב טעות נשלח המכתב בדואר רגיל ולא בדואר רשום ולפיכך אין כל אסמכתא לקבלתו. החברה לא קיבלה מענה לפנייה האמורה ולכן אי המענה מנע ממנה להגיש בקשה להישפט. בהמשך, ביום 30.11.2004, פנה ב"כ החברה למרכז לגביית קנסות, ושב וביקש את ביטול הקנס. במכתב הנושא תאריך 9.12.2004, נענה ב"כ החברה כי המרכז אינו דן במהות הקנסות. לטענת ב"כ החברה, המכתב הנ"ל התקבל אצלו ביום 19.12.2004 ולכן יש לראות את מרוץ הזמנים לעניין הגשת הבקשה להישפט רק ממועד זה.
ב"כ החברה מבקשת לממש את זכות היסוד בדבר הגישה לערכאות, על-מנת לטעון את טיעוניה, לזעוק את חפותה ולבטל את החיוב בקנס שהושת, לטענתה, שלא כדין.
לטענת ב"כ החברה, המחוקק קבע תנאי מרוכך להארכת מועד, כטעם שיירשם בלבד ולא כטעם מיוחד. עוד נטען, כי המדובר בדין ספציפי ומאוחר לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, הקובעת תנאי של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד. ב"כ החברה פרטה את הריכוך שחל בהלכה הפסוקה לעניין הארכת מועד מחמת טעות והדגישה את הגישה הסלחנית ההולמת את ייעודו של בית הדין לעבודה.
ב.
בטלות הקנס מבחינה מהותית: לטענת ב"כ החברה, העובדת הועסקה ביום שבת בהסכמתה המלאה ותוך מתן פיצוי נאות וכדין וכי המדובר בעובדת בתפקיד הנהלה ובתפקיד המצריך מידה רבה של אמון.
עוד נטען, כי לנוכח האכיפה הבררנית בנושא, הודעת הקנס בטלה. ב"כ החברה שבה והדגישה, כי לחברה אין זכות קיום מבחינה כלכלית אם תעדיף לסגור את הדוכן בשבת, בעוד שמתחריה פועלים בשבת, שכן בשבת פוקדים צרכנים רבים את הקניון ומשנים באופן משמעותי את היקפי המכירות.
5. ב"כ המדינה תמך בהחלטת בית-הדין האזורי ובנימוקיה. לטענתו, החברה לא פנתה לביטול הקנס ואף לא ביקשה להישפט. לגישתו, לא נשללה מהחברה זכות הפנייה לערכאות, שכן לבקשה להישפט נקצב מועד על-מנת להבטיח אכיפה מהירה והולמת של החוק.