בית הדין הרבני חסר סמכות לדון בנושא חינוך בנות בני הזוג

השופטת ד' ביניש:

             העותר והמשיבה 2 (להלן: המשיבה או האישה) הינם בני-זוג גרושים, המצויים במחלוקת בנוגע לחינוך שלוש בנותיהן: העותר מעוניין כי בנותיו תלמדנה בבית-ספר ממלכתי-דתי ואילו המשיבה מבקשת כי הבנות תמשכנה ללמוד בבית-ספר חרדי. העתירה מופנית כנגד החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, לפיה הוא המוסמך לדון בשאלת חינוך בנותיהן של בני-הזוג.

עיקרי העובדות

1.           העותר, יליד ישראל, והמשיבה, ילידת נורבגיה, הכירו בשנת 1982 בנורבגיה, עת טייל שם העותר. בני הזוג הגיעו יחדיו לארץ, והמשיבה התגיירה. בשנת 1985 נישאו בני-הזוג כדת משה וישראל, קבעו את מקום מגוריהם בירושלים וניהלו אורח חיים דתי. נולדו להם שלוש בנות- ילידות 1989, 1991 ו-1993.

             במהלך חיי הנישואין החל העותר לקיים אורח חיים חילוני, ואילו המשיבה קיימה אורח חיים חרדי. על רקע זה, חל קרע ביחסים בין בני-הזוג, שהוביל לפירוד. העותר עבר להתגורר בבית הוריו בבני-ברק, ואילו המשיבה עברה להתגורר יחד עם הבנות בבית צפאפא במוסדות ישיבת איתרי, שם הן מנהלות אורח חיים חרדי. בתחילה למדו הבנות בבית-הספר "אתרוג" ולאחר מכן עברו ללמוד בבית-הספר "בית-יעקב" של ישיבת איתרי.

             ביום 11.12.94 הגישה המשיבה תביעת גירושין כנגד העותר לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בית-הדין ניסה לברר אפשרות להחזרת שלום הבית בין בני-הזוג, אך לשווא. במהלך הדיונים בסוף שנת 95', החל בית-הדין לדון בהסדרי המשמורת של הבנות, לאחר שהעותר טען כי המשיבה אינה מאפשרת לו לקיים קשר עם הבנות. במהלך הדיון, השיב העותר לשאלת בית-הדין כי ברצונו שהבנות תילמדנה בבית-ספר כדוגמת "חורב", וכי העברת הבנות לבית-הספר "בית-יעקב" של ישיבת איתרי נעשתה שלא על דעתו. בינואר 96' הוגשה לבקשת בית הדין, חוות-דעת סוציאלית לגבי בני-הזוג והבנות. חוות-הדעת המליצה לא לאפשר לעותר לקבל את הבנות ללינת לילה עקב מצבו הבלתי יציב, אולם להקפיד על שמירת הקשר בין הבנות לעותר ולאפשר פגישות ביניהם מספר פעמים בשבוע.

             בתחילת שנת 1996 פיטר העותר את עורך-דינו, ובמשך חודשים רבים לא התקיימו דיונים בעניינם של בני-הזוג בפני בית-הדין הרבני. במהלך אותה תקופה ניסו בני-הזוג להגיע לשלום בית והעותר אף עבר להתגורר בבית צפאפא יחד עם המשיבה והבנות, אולם הנסיון נכשל. יצוין כי בספטמבר 98' הגיש העותר תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אולם תביעתו נמחקה עקב העדר התייצבות מטעמו, ולאחר שהמשיבה ציינה בפני בית-המשפט כי הנושא נדון בפני בית-הדין הרבני.

             בחלוף הזמן, שבה ופנתה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה כי ידון בתביעת הגירושין. בדיון שהתקיים ביום 27.6.00 בפני בית-הדין, הביע הבעל נכונות להתגרש, אך הציב לכך שלושה תנאים: שהמשיבה תחדל להתגורר יחד עם הבנות בבית-צפאפא, שהבנות תלמדנה בבית-ספר ממלכתי-דתי כפי שהיה טרם הפירוד בין בני-הזוג, ושבחופשות תשהנה הבנות בחזקתו. בית-הדין ציין בפני העותר כי בנוגע לבנות תתבקש חוות-דעת מקצועית. על כך השיב העותר: "אני מבקש שהסמכות על הילדים תהיה בבית משפט לענייני משפחה". במהלך אותה ישיבה, ערך בית הדין הסכם גירושין בין בני-הזוג, והצדדים חתמו עליו בהסכמה. רוב סעיפיו של ההסכם נגעו להסדרי הביקור ולפגישות של העותר עם הבנות, לפירוט החופשות והחגים בהם תשהנה הבנות אצל העותר, וכן לתשלום המדור והמזונות שישלם העותר. בנוסף, נכללו בהסכם הסעיפים הבאים:

"הסכם גירושין

1.        הצדדים מסכימים להתגרש.

...

3. הבעל יממן מלא שכ"ל כאשר יעברו הילדים לבי"ס כדוגמת חורב, שבין היתר מחנכים לבגרות ולציונות דתית.

...

9. הסכם זה אינו פוגע בזכותו של כל צד לפנות לערכאה שנראית לו מוסמכת, ובכל מקרה ביה"ד לא יתן החלטה בנושא החזקה וביקורים מבלי חוו"ד של עו"ס מלשכת הרווחה אשר תיצור קשר עם העו"ס שטיפלו בעבר.

...     

(-) חתימת הבעל: איתן יוסף  

(-) חתימת האישה: איתן רות".

             בהחלטה שניתנה בסיום אותה ישיבה, אישר בית-הדין הרבני את הסכם הגירושין, וקבע כי יינתן לו תוקף של פסק-דין עם מתן הגט. בית-הדין ציין בהחלטתו כי התנאים האמורים בהסכם מוסכמים על המשיבה, בתנאי שיסודר גט במועד שייקבע על-ידי בית הדין, והוסיף לבקשת המשיבה: "באם לא יסודר הגט, האישה חוזרת בה מההסכם ולא ניתן לעשות שימוש בהסכם ולהביא ראיה ממנו" (נספח ז לתצהיר התשובה).

             בתחילה, סירב העותר לתת למשיבה גט. ביום 27.9.00 נתן בית-הדין הרבני לבקשת המשיבה, פסק-דין המחייב את הבעל לגרש את אשתו. כעבור מספר שבועות, הוסיף בית-הדין וקבע כי באם העותר לא ימסור גט למשיבה תוך שלושה שבועות, יוטלו עליו הסנקציות הקבועות בחוק בגין סרבנות גט. ביום 21.11.00 מסר העותר גט למשיבה, ובית-הדין (הרב יעקב אליעזרוב) נתן החלטה בזו הלשון: