פסק-דין בתיק עע 1192/02

השופט שמואל צור

1.         המשיבים, תושבי הכפר אבו-גוש, עבדו אצל המערערים במסעדת "פפרברג" בירושלים (להלן - המסעדה). המערערים 2 - 3 רכשו את המסעדה והפעילו אותה באמצעות המערערת מס' 1 (להלן - החברה).

2.         בבית הדין האזורי הגישו המשיבים תביעה נגד המערערים לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה. בית הדין האזורי דחה את התביעה לפיצויי פיטורים לאחר שקבע כי המשיבים לא פוטרו ולא התקיימו בהם תנאים המזכים בפיצויי פיטורים עקב התפטרות (עמ' 5 - 7 לפסק הדין). לעומת זאת בית הדין האזורי קיבל את התביעה לתשלום על גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית. בית הדין קבע, על יסוד הראיות שבאו בפנינו, כי המשיבים עבדו במסעדה בימי ו' בין השעות 8:00 - 9:00 בבקר ועד 15:00 - 16:00 ובנוסף עבדו במוצאי שבת. בית הדין ערך את חישוב הסכומים המגיעים למשיבים על יסוד קביעות אלה (עמ' 12 - 13 לפסק הדין). בנוסף קבע בית הדין האזורי כי המשיבים זכאים להחזר הוצאות נסיעה ודמי הבראה (עמ' 13 - 15) ולפדיון חופשה (עמ' 15 - 17).

            בנוסף, דן בית הדין האזורי בסוגיית הרמת המסך נקבע כי, בנסיבות העניין, הפסקת פעילותה של החברה ומחיקתה. מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות ולייחוס חובות החברה למערער מס' 2, אשר היה מעסיקם בפועל של המשיבים (עמ' 17 - 20).

3.         על פסק דין זה הוגש הערעור בפנינו. לעניין גמול שעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית טוענים המערערים כי לא הוכח המספר המדויק של שעות עבודה וכי למשיבים היו לפחות שעתיים של הפסקה. כן טוענים המערערים לעניין זה כי המשיבים עבדו בימי שישי בשעות 11:00 - 14:00 בלבד וכי אין יסוד לקביעה כי המשיבים עבדו במוצאי שבת. לעניין החזר הוצאות נסיעה ודמי הבראה טוענים המערערים כי רכיבים אלה שולמו למשיבים בתלושי השכר וכי לא הוכח שהמשיבים קיבלו שכר הנופל משכר המינימום. לענין פדיון חופשה טוענים המערערים כי המשיבים נטלו מידי פעם חופשה מעבודתם. לעניין הרמת המסך טוענים המערערים כי לא התקיימו התנאים המצדיקים פעולה משפטית זו וכי עצם הפסקת פעילותה של החברה אינה מצדיקה ייחוס חובותיה למי מן המערערים האחרים.

המשיבים תומכים טיעוניהם בפסיקת בית הדין האזורי, על קביעותיו והנמקותיו.

4.         עם תום הדין בערעור, הצענו לצדדים להגיע להסדר מוסכם ביניהם. נתנו לצדדים פרק זמן קצוב להודיע לנו אם הושג ביניהם הסדר מוסכם, אלא שהצדדים הודיעונו כי לא עלה בידיהם להגיע לכלל הסדר.

5.         לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית הדין האזורי, לטענות הצדדים בערעור, כפי שנפרשו בפנינו בכתב ובעל פה ולכלל נסיבות העניין, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. אנו מוצאים שפסיקתו של בית הדין האזורי הינה, בעיקרה, עובדתית גרידא. בית הדין האזורי קבע מימצאים על יסוד מסכת הראיות שנפרשה בפניו ואיננו מוצאים כל יסוד להתערב בקביעות אלה. גם החישובים המספריים שערך בית הדין האזורי מבוססים על הקביעות העובדתיות ויש לאשרם.

6.         אשר לסוגיית הרמת המסך, מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי כי התקיימו נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה. מדובר בחברה שהפעילה מסעדה. פעילותה של המסעדה הופסקה והמערערים 2 - 3 החליטו למחוק אותה. זאת נעשה בלא שהובטחו זכויותיהם של המשיבים - עובדי המסעדה. בעניין זה אומר בית הדין האזורי:

" תוצאת החלטתם של הנתבעים (הם המערערים 2 - 3 בפנינו - ש.צ.) הינה שהתובעים (הם המשיבים כאן - ש.צ.) לא יוכלו לקבל את הסכומים שהם זכאים להם על פי חוק, ואשר לא קיבלו אותם בתקופת עבודתם, בשל החלטתם של הנתבעים להעסיקם בניגוד לחוק. בנסיבות אלה יוצא החוטא נשכר והנתבעים אכן מסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות, כדי שלא לפרוע את חובותיהם לתובעים..." (עמ' 19 לפסק הדין).

דברים אלה מקובלים עלינו. בנסיבות מסוימות, הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מצדיקה הרמת המסך (השווה עע 1170/00 פרידמן - יוניוב ואח'; טרם פורסם). באותה פרשה ציינתי כי לו היו בעלי השליטה בחברה טורחים לפרק אותה, היה בידי העובד לקבל לפחות חלק מן המגיע לו מן המוסד לביטוח לאומי. בפרשה אחרת התייחסתי לאותה סוגיה לאמור:

" עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך."

(עע 1201/00 זילברשטין - ערב חדש; טרם פורסם).

הוא הדין בענייננו. המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן.

7.         בית הדין האזורי קבע כי מסך ההתאגדות יורם כלפי המערער מס' 2 בלבד, נוכח מעורבותו ופעילותו בניהול עניינו המסעדה. למעשה קבע בית הדין האזורי כי המערער מס' 2 היה המעסיק הישיר של המשיבים. אנו מאמצים קביעה זו של בית הדין האזורי ומאשרים אותה.

8.         סוף דבר - הערעור נדחה. המערערים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיבים בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח נכון להיום.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשס"ג (27 יולי 2003), בהעדר הצדדים.