התקבלה עתירה נגד החלטת עיריית פ"ת לגבות חוב ארנונה באמצעות הליך גבייה מנהלי

עתירה נגד החלטתה של עיריית פתח תקווה לגבות חוב ארנונה שנוצר לכאורה על ידי העותרת בשנים 1991-1994 באמצעות הליך של גבייה מנהלית.

רקע עובדתי:

1. העותרת הינה הבעלים של דירה הנמצאת ברחוב כצנלסון 46 בפתח תקווה (גוש 6373 חלקה 729 תת חלקה 16) מזה כ-30 שנה. הדירה הושכרה לשוכרים שונים, וכיום עומדת ריקה.

2. ביום 19.4.05 הודבק על שער בית העותרת בהוד השרון, צו עיקול ודרישה לתשלום סך של 10,901.30 ש"ח בגין חוב ארנונה, מים וביוב. ביום 14.6.05 פנה בא כוח העותרת למשיבה בדבר דרישה לתשלום החוב. ביום 6.7.05 נשלח מכתב תגובה מטעם הממונה על ההכנסות בעירייה, בו נאמר כי "...הרי שעל פי דין העובדה שהחוב התיישן ולא ניתן לתבוע אותו בבית המשפט אינה מוחקת את החוב מבחינה מהותית ואינה מונעת מהעירייה לפעול...".

טענות העותרת:

3. העותרת מכחישה קיומו של חוב ארנונה כלשהו. לטענתה זוהי ההודעה הראשונה שקיבלה העותרת בדבר קיום החוב. אביה המנוח של העותרת הוא שטיפל בכל העניינים הכספיים של הדירה, באמצעות ייפוי כוח מטעמה ועל כן אין ברשותה כל אסמכתא כי שלמה את חשבונות הארנונה לשנים 1991-1994. לטענתה בכל פעם כשהתחלפו המחזיקים בנכס, דווח השינוי למשיבה. שתיקתה של המשיבה במשך 14 שנים, מעמידה קושי רב בפני העותרת להוכיח טענותיה. כמו כן, חובת שמירת מסמכים הינה ל-7 שנים בלבד.

4. עוד היא טוענת כי ניסיון המשיבה לגבות חוב לכאורה מלפני 14 שנים פוגע בזכויותיה החוקיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומנוגד לחובת תום הלב החלה גם על גבייה מינהלית. המשיבה בחרה במודע ובחוסר תום לב לגבות מהעותרת חוב לכאורה במסלול הגבייה המינהלי, מאחר ובהליך זה לא עומדת לעותרת כל אפשרות להתגונן מפני המשיבה, אף לא בטענת התיישנות. פרק הזמן הארוך שחלף מיום קיום החוב ועד היום, יוצר קושי אובייקטיבי עבור העותרת להביא עדים רלוונטיים ולהציג מסמכים וראיות. העותרת לא הוזמנה לבירור בעניין החוב לכאורה, ופניית המשיבה היתה באמצעות צו עיקול שהוצא על המיטלטלין של העותרת.

5. לאור כל האמור לעיל טוענת העותרת כי המשיבה חרגה מסמכותה כאשר הפעילה הליך גביה מינהלי לצורך גביית חוב לכאורה מלפני 14 שנים. למשיבה עומדות שתי דרכים על פי הפקודה: האחת, תביעה בהליך אזרחי רגיל בביהמ"ש, והשניה, גביית החוב בהליך של גביה מינהלית. כשבחירה בדרך הראשונה היתה מאפשרת לעותרת להעלות טענת התיישנות כנגד המשיבה.

טענות המשיבה:

6. טענת ההתיישנות היא טענה דיונית ולא מהותית, חוב הארנונה אינו מתיישן, ומכאן יש לדחות את טענת העותרת להתיישנות. הרשות מוסמכת לנקוט בדרך של גבייה מינהלית בגביית חובות ארנונה ישנים.

7. האחריות לבדיקת ביצוע תשלומי הארנונה השוטפים על ידי שוכרי הנכס מוטלת על העותרת, אשר לא טרחה לעמוד על יתרת החוב בגין הנכס שבבעלותה. באם לא החזיקה העותרת בנכס בתקופה האמורה, היתה מוטלת עליה החובה להודיע למשיבה.

8. הדרישות לתשלום הארנונה המוטלת על הנכס נשלחו באופן שוטף על ידי המשיבה. העותרת בחרה להתעלם מהודעות אלו, וכעת מנסה בטענות של שיהוי וחוסר תום לב להמשיך ולפגוע בקופה הציבורית, המשמשת למילוי צרכי הציבור.

דיון:

9. החיוב לשאת במסי הארנונה צריך שיחול על כלל הציבור ברשות המקומית כחלק מעקרון השוויון. העירייה מכוח פקודת העיריות ופקודת המסים גביה רשאית לתבוע פירעון של חוב ארנונה. אלא שמפאת החשש לפגיעה בזכות הקניין הפרטי יש לעשות שימוש זהיר בסמכויות גבייה אלו.

10. המשיבה ביקשה לגבות חוב זה באמצעות הליך של גביה מינהלית. המחוקק העניק לרשות את הכלי הקרוי גבייה מינהלית כדי ליעל את גביית המסים מסרבנים,  ולפיכך עומדת לרשות הזכות לבחור בין הליך משפטי לבין הליך של גביה מנהלית (כאמור בעת"מ 450/02 קימחי  רימונד נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2003(3), 776). אלא שזכות הבחירה בין ההליכים אינה אבסולוטית. שעה שבוחרת הרשות בהליך מינהלי עליה לוודא כי לנישום היתה את ההזדמנות לטעון טענות כנגד החיוב (ראה עת"מ 1021/03 דליה אור נ' עיריית חיפה, מנהל אגף הגבייה המאוחדת, תק-מח 2004(4), 3640).

11. במקרה הנדון לעיל טוענת העותרת להתיישנות חוב הגבייה. טענות אילו אינן נטענות בעלמא ואינן נסתרות על ידי המשיבה. לטענת העותרת, היא לא קיבלה לאורך השנים כל הודעה על חוב ארנונה בגין הנכס, ולכן לא יכלה להגיש השגה כלשהי. המשיבה לעומת זאת לא הציגה כל ראיה שאכן נשלחו הודעות דרישת תשלום לפני המצאת צו העיקול, כנדרש בסעיף 306 לפקודת העיריות: "אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה."        

12. לעותרת עומד קושי אובייקטיבי בהבאת ראיות. אביה שטיפל בחשבונות הדירה הלך לעולמו ואין בידה מסמכים המעידים על אי קיום החוב. תביעה לתשלום חוב מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים מיום היווצרות עילת התביעה מכוח סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, ולפיכך, זה אך הגיוני שהעותרת לא שמרה מסמכים המעידים על תשלום החוב. בד בבד, נמנעה המשיבה מלשלוח הודעות חיוב במשך 14 שנים מיום התגבשות החוב. על פי דוקטרינת הנזק הראייתי התנהגותה הרשלנית של המשיבה שללה מהעותרת את היכולת, או את הסיכוי, להוכיח את יסודות עילת התביעה שהפנתה כלפי מי שגרם את נזקה הישיר (ראה רע"א 7953/99 גלעד פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2), 529). על כן, ראוי כי המשיבה תשא בתוצאות מחדלה באי דרישת התשלום במועד הגיוני. ראוי לציין כי בכל רשות מקומית קיים מנגנון שתפקידו לקבוע, לנהל ולגבות את הארנונה על מנת למנוע מצבים כאלו.

13. טענת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (ראה הפ 176275/01 סרור יפה נ' עיריית רמת גן, ה"פ 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001(/), 7679). התנהלות המשיבה שמחד לא מגישה תביעה אזרחית בגין החוב, מאחר והיא מודעת לטענת ההתיישנות, ומאידך טוענת שלא ניתן להתגונן כלפי הליך של גביה מינהלית בטענת התיישנות אינה כדין. כאמור בה"פ 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001(1), 7679:

"...אין חולק כי ההתיישנות האזרחית בארצנו היא דיונית כעולה ברורות מנוסחו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אך אותם נימוקים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות כשאדם הוא פורמאלית הנתבע כגון הקושי הראייתי בשמירת ראיות, המצב שנוצר באפס המעשה של התובע שהוא זנח את תביעתו והסתמכות על מצג זה מצד הנתבע, כל אלה קיימים גם במקרה דוגמת זה שלנו שבו נאלץ מי שנדרש לשלם חוב ארנונה להיות זה שפונה לבית המשפט, באשר הרשות המקומית גובה את חובה בדרך אדמיניסטרטיבית מבלי להיזקק לערכאות".