ערעור על ההחלטה שלא לדחות את ערעור המשיבים בעניין המצאה כדין

ערעור על החלטת כב' הרשם י' מרזל (ע"א 10838/05), אשר דחה את בקשת המערערת לדחות על הסף את ערעור המשיבים.

1.         בין הצדדים נכרתו שני חוזים הנוגעים לחלקת קרקע שהיתה בבעלות המערערת. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בקשר לעיסקה, והמערערת הגישה תביעה נגד המשיבים בטענות מרמה, ועושק בהתקשרות החוזית בין הצדדים. הצדדים ניסו לפתור את הסכסוך ביניהם באמצעות גישור, אך ההליך לא צלח. לאור זאת, הסמיכו הצדדים את בית המשפט להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי  קיבל את רוב טענותיה של המערערת וקבע סעד כספי לזכותה.

2.         פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.8.05 שלא במעמד הצדדים. ביום 23.11.05 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. המערערת בקשה לסלק את הערעור על הסף בטענה כי הוגש באיחור, שכן המשיבים, לטענתה, ידעו על פסק הדין כבר ב-4.9.05, וזאת בשל שני אלה: נשלחה הודעת פקסימליה ממשרד בא כוחם הקודם של המשיבים, ממנה ניתן להסיק כי פסק הדין היה ברשותם בר ביום 4.9.05. כמו כן, המערערת פתחה בהליכי הוצל"פ כנגד המשיבים, ואזהרה בענין זה נשלחה למשיבים ב-12.9.05, אשר מכוחה ידעו על דבר קיום פסק דין.

3.         כב' הרשם מרזל דחה את בקשת הדחייה על הסף שהגישה המערערת. הוא קבע כי בתצהיר המשיבים נאמר כי לא ידעו על פסק הדין עד ליום 2.10.05 - מועד בו הומצא פסק הדין כדין. מצד שני, המערערת לא צרפה מצידה כל תצהיר לתמיכה בטענותיה העובדתיות. כמו כן, הבקשה לסילוק על הסף עצמה הוגשה באיחור. הרשם הוסיף וקבע כי אמנם נראה כי נשלח עותק של פסק הדין בפקסימיליה על ידי בא כוחם של המשיבים, אך לא ברור למי הוא נשלח, ומכתבו של ב"כ המשיבים מצביע על כך שהפסק נתקבל אצלו רק ב-2.10.05. אשר להליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי המערערת, קיימת מחלוקת בענין עצם המצאת האזהרה כדין לידי המשיבים. מכאן, שלא ניתן לקבוע באופן מחייב כי המשיבים ידעו על פסק הדין קודם למועד המצאתו כדין. לאור זאת קבע הרשם:

"במצב דברים זה, לא מצאתי מקום לקבוע כי ההליך הוגש באיחור, וזאת מבלי להכריע בשאלה העקרונית יותר, והיא - אם די בידיעה על מתן פסק הדין ותוכנו גם בלא המצאה כדין, לצורך חישוב המועד".

טענות הצדדים

4.        המערערת משיגה על קביעותיו העובדתיות של הרשם.

לענין דחיית טענתה באשר לדף הפקסימיליה שנשלח ממשרד ב"כ המשיבים, היא טוענת, ראשית, כי אין חשיבות לשאלה למי נשלח הדף באמצעות מכשיר הפקסימיליה, ודי בכך שידוע כי הדף נשלח בתאריך 4.9.05 ממשרדו של ב"כ המשיבים. כך, כיוון שעורך-הדין הוא שלוחם של המשיבים, וממילא ידיעתו נחשבת כידיעתם לגבי קיומו של פסק הדין ותוכנו. שנית, לדבריה, לא היה צורך בהגשת תצהיר מצידה לגבי העובדות, כיוון שגיליון הפקסימיליה שצירפה לבקשתה מדבר בעד עצמו. לבסוף, טוענת המערערת כי ביום החלטת הרשם בבקשתה לסילוק על הסף, הגישה היא בקשה לקביעת מועד דיון בבקשה, אך זו הגיעה כנראה לעיון הרשם לאחר מתן החלטתו. לדבריה, היה על הרשם להידרש לבקשתה עובר להחלטתו, ולאפשר לה לחקור את המשיב על תצהירו, שכן מדובר בשאלה של עובדה.

            לענין האזהרה בהליך ההוצל"פ, טוענת המערערת כי בינתיים הכריע ראש ההוצאה לפועל במחלוקת בענין זה, וקבע כי האזהרה אכן הומצאה לידי המשיבים בתאריך 12.9.05, כפי שנטען.

כן ביקשה המערערת לצרף ראיה נוספת לערעורה שהוא כתב בי-דין שהגיש המשיב בתאריך 26.9.06 בהליך אחר. במסמך זה מאוזכר פסק הדין הנדון, ונטען כי נפלו בו שגגות, וכי בכוונת ב"כ המשיבים לערער עליו לאחר שילמד את החומר בתיק. מכאן עולה, לטענת המערערת, כי המשיב ידע אודות פסק הדין ונימוקיו לכל המאוחר ביום 26.9.06 וזאת לענין חישוב המועד לצורך הגשת הליך הערעור.

5.         המשיבים טוענים כי במישור המשפטי - עקרוני, יש לקצוב את המועד להגשת הערעור מיום ההמצאה כדין של פסק הדין כקבוע בסדר הדין, ולא על פי מועד הידיעה של בעל הדין על פסק הדין, בטרם המצאתו כדין. לגישתו, די בכך כדי לדחות את הערעור.

            אשר למישור העובדתי, מבקשים המשיבים לאמץ את קביעות הרשם בהחלטתו. כן הם טוענים כי ביום 4.9.05 יצא עותק פסק הדין בפקסימיליה ממשרד בא כוח המשיבים אל מאן דהוא, ולא כל עמודי פסק הדין מופיעים בו; כן נטען כי החלטת ראש הוצל"פ בענין משלוח האזהרה מתבררת בערעור.

            אשר לבקשה להוספת ראייה, טוענים המשיבים, ראשית, כי מדובר בכתב בי-דין שהוצא כנראה שלא כדין על-ידי המערערת מתיק חסוי בבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, בו נדונים הליכי הגירושין בין המשיב לבין רעייתו, וזאת על אף שבית המשפט למשפחה טרם פסק בבקשת ב"כ המערערת לעיין בתיק. מכאן, שאין הכתב יכול לשמש ראיה, בהיותו "פרי העץ המורעל". שנית, טוענים המשיבים כי אין ללמוד מראייה זו דבר על ידיעת תוכן פסק-הדין, להבדיל מאשר על עצם העובדה כי ניתן פסק-דין נגדו, אשר נמצא בדרכו אליו, ואשר הגיע לידי המשיב רק 6 ימים לאחר מכן. לצורך המצאה, כך נטען, נדרש כי תתקיים יכולת לדעת באופן מלא ושלם את תוכן פסק הדין. שלישית, לטענת המשיבים, כתב בי-דין אינו יכול לשמש ראיה, אלא דינו לכל היותר כטענה בלבד.

הכרעה

6.       הכלל המעוגן בדין קובע כי מנין הימים לצורך הגשת הליך ערעורי יחל במועד המצאת ההחלטה, אם היא ניתנה שלא בפני המערער.

          תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) קובעת:

"מנין הימים

מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל, בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש, ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש, בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה".

           העקרון על פי סדר הדין הוא כי כלל ההמצאה הוא המחייב לצורך מנין הימים להגשת הליך ערעורי. כלל זה קובע את המסגרת הדיונית המוגדרת מבחינת לוח זמנים להליכים אזרחיים בבתי המשפט. מסגרת זו מאפשרת פעולה תקינה ויעילה של מערכת השיפוט, תוך שמירת זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין. ההסדרה המוגדרת של המועדים לעשיית פעולות שונות הקשורות בהליך השיפוטי נועדה להבטיח את יעילות המערכת, ולהגן על זכותו של בעל הדין לנהל את ענייניו בהתאם למסגרת זמן ברורה וידועה מראש. חובת ההמצאה כדין של כתבי בי דין נועדה להבטיח כי כל שלב בהליך השיפוטי ייעשה בידיעת בעלי הדין הנוגעים בדבר, וכי מירוץ הזמן יחל משלב ההמצאה כדין, שאם לא כן, זכותו של בעל הדין עלולה להיפגע. כלל ההמצאה כדין,הוא, איפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית.