1. מונחת בפני עתירה על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח - 1998. העותר מסתייג מהחלטת עיריית רהט שלא לחשוף מידע - פרסומיה של העירייה בעיתונות הערבית בישראל, בין התאריכים 1.8.05 ועד 31.10.06. הנתונים שחשיפתם נדרשת, הינם - גודל הפרסום, נושא הפרסום, עלות הפרסום, הגורם בעירייה שהזמין את הפרסום והצעות מחיר לכל פרסום, במידה והיו. העירייה דחתה את בקשת העותר ונימקה סירובה בזו הלשון:
"... הבקשה נוגעת לנתונים כלליים, אשר בחלקם מהווים פגיעה בעיתונים מתחרים וניסיון לדייג עסק. על כן, לא ניתן להיעתר לבקשה וזאת לפי סעיפים בחוק חופש המידע: 8,1 - 8, 3 - 8, 4 - 8, 5 9א3, 9ב4, 9ב1, 9ב5, 9ב6, 10".
מקריאת טענות הצדדים בכתב, מתברר כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב עמדת העירייה, לפיה אין להעביר את המידע המבוקש הואיל וגילויו מהווה פגיעה בפרטיות לחילופין המדובר במידע שהוא סוד מסחרי או במידע בעל ערך כלכלי. העירייה מדגישה כי העתרותה לבקשה תדרוש הקצאת משאבים רבים, העותר הינו עורך ומפיץ של העיתון "אל נעקב", בקשתו אינה מנומקת ומושתת בפועל על
"אינטרס אישי וגחמה פרטית". העותר מדגיש שהחוק אינו דורש ממנו לנמק את בקשתו, אשר לגישתו מוצדקת על פי דין ואין לעירייה כל בסיס משפטי להתנגד לה.
2. על מנת להכריע במחלוקת בין הצדדים תחילה, יהא זה מועיל לנוע במבוך המשפטי שהתווה המחוקק בחוק חופש המידע (להלן: "החוק"). סעיף 1 לחוק שנחקק לפני עשור, קובע
"לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית". העמדה המוצהרת היא שהרשות אינה יכולה לפעול במחתרת ועומדת לפרט הזכות לעיין במידע החושף את דרכי התנהלותה והתנהגותה של הרשות. מהפכה זוטא זו הינה חלק מנחלתן של מדינות רבות מאז אמצע המאה העשרים, כגון ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, צרפת, ניו זילנד ודרום אפריקה (ראה ספרו של פרופ' סגל, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע", התמצית בשפה האנגלית, עמ' 2 ועל סמך האסמכתאות המפורטות שם).
אין תימה כי הזכות לקבל מידע אינה אבסולוטית. סעיף 9 לחוק מתייחס לשתי קבוצות- מידע שאין למוסרו ומידע שאין חובה למוסרו. דוגמה לקבוצה הראשונה הינה מידע אשר גילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה. דוגמה לקבוצה השנייה הינה מידע בדבר מדיניות המצויה בשלבי עיצוב. בענייננו, עסקינן בדוגמה אחת מכל קבוצה. סעיף 9(א)(3) אוסר על מידע
"שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות..." סעיף 9(ב)(6) מציג סוג של מידע שהרשות אינה חייבת למסור אותו -
"מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו".
נדבך נוסף של העניין, אליו אתייחס בהמשך, מוזכר בסעיף 10 לחוק -
"שיקולי הרשות הציבורית" -
"בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו..."
3. הסייג לגילוי מידע על בסיס פגיעה בפרטיות מגלם בחובו הגדרה של פרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות. עיון בחוק האמור מלמד כי ההגדרה של פגיעה בפרטיות אינה מתאימה למקרה דנן. הדגש מושם על החובה לכבד את רשות הזולת כגון האיסור להאזין, לצלם או לבלוש. לא מצאתי שחוק זה הינו רלוונטי לעתירה זו והרשות אף לא הצביעה על קיומה של אחת משמונה חלופות, כמועמדת ראויה בעלת נפקות לענייננו.
הסייג לגילוי נושא מסחרי - סעיף 9(6), בעל נפקות במקרה דנא. אך אין צורך להשיב לשאלה האם המידע מהווה סוד מסחרי, לנוכח שייכותה של חלופה אחרת נוספת בסעיף 9(ב)(6) שהובאה לעיל- מידע שהוא
"בעל ערך כלכלי". נדמה שהמידע בו חפץ העותר הינו בעל ערך כלכלי. חופש הביטוי והצמאון לדעת מה מתרחש בזירה הציבורית תרמו לתופעה של הפצת עיתונים רבים, לרבות במגזרים שונים. כתוצאה מכך, התחרות בענף זה הינה קשה וישירה. כל בעל עיתון עשוי להרוויח מקבלת נתונים על דרכי ההתקשרות בעסקה של מתחרהו. ואולם, אפילו ועסקינן במידע שהינו בעל ערך כלכלי, תנאי נוסף לתחולת הסעיף הינו שפרסום מידע בעל ערך כלכלי
"עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו". יושם אל לב, כי החוק אינו מסתפק בכל פגיעה אלא בפגיעה ממשית.
האם פרסום החומר יגרום לפגיעה ממשית? ושוב אינני סבור שיש צורך להכריע בשאלה זו במסגרת עתירה זו. הטעם בדבר, מצוי במאפיין של הקבוצה, לה שייך החריג "מידע שהוא בעל ערך כלכלי" - מידע שאין חובה למוסרו. כאשר עסקינן במידע שאין למוסרו, פעולת הרשות נגזרת מסיווגו. הווה אומר, אם הרשות מגיעה למסקנה שהמידע הינו מהסוג שאין למוסרו, הרי שהמחוקק הכתיב את התוצאה והיא לכיוון אחד. לעומת זאת בקבוצה שאין חובה למוסרו משתמע שאין אישור למוסרו הכיצד תחליט הרשות לפעול? התשובה מצויה באיזון המופיע בסעיף 10 לחוק שהובא לעיל- שיקולי הרשות הציבורית - "
תיתן הרשות הציבורית דעתה בעניינו של מבקש המידע אם ציין זאת בבקשתו". עולה, כי על הרשות להפעיל שיקול דעתה ואחד משיקוליה-
"בין היתר" כלשון החוק- הינו עניינו של המבקש במידע. ואל תתפלא ששיקול זה רלוונטי להחלטת הרשות. אומנם נכון הוא כי מצב בו המידע אינו מהסוג שמוזכר בסעיפים 8 ו-9 אין דרישה כי דורש המידע ינמק בקשתו. מבקש המידע זכאי לקבלו מבלי לחשוף את מניעיו לכך. מצב משפטי זה מגביר את תנועת זרם המידע, ומחייב את הרשות להתנהל בשקיפות, ביושר ובתום לב- מטרות שניצבות בתכלית החוק. יחד עם זאת, שונים פני הדברים
"בקבוצת הביניים" של מידע שאין חובה למוסרו- הממוקמת בין הקבוצה של מידע שחובה למוסרו לבין הקבוצה שאסור למוסרו. במקרה זה הרשות רשאית וליתר דיוק חייבת לבחון את העניין מבלי שהתוצאה לכאן או לכאן מוכתבת מראש ע"י המחוקק.
במקרה בו הרשות מסרבת למסור מידע ההכרעה מונחת בפני ביהמ"ש המינהלי. החוק מנחה את שיקוליו. סעיף 17 (ד) קובע:
"
על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין
". מתפקידו של בימ"ש, לתת את דעתו לעניין הציבורי בגילוי המידע. על בימ"ש לייצג את הציבור אשר נציגיו אינם מופיעים או טוענים בפניו בהליך. עסקינן איפוא, בסוגיה מעורבת של עובדה, הערכה וקביעת נורמה משפטית- מהו עניין הציבור.
עתירת העותר הינה לחשוף מידע בדבר הפרסומים של עיריית רהט בעיתונות הערבית בתקופה של כ- 15 חודש. המידע המבוקש מתייחס לגודל הפרסום, נושאו, עלותו, זהות הגורם המזמין ברשות והצעות מחיר לכל פרסום במידה והיו. לדעתי, קשה להצדיק סירוב חשיפת מידע של גודל הפרסום, עלותו, נושאו והגורם המזמין. בעידן של חשיפה וזרימת מידע בו הכלל המנחה באקלים הציבורי הוא,
"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר" (כדברי השופט ברנדייס שכיהן בביהמ"ש העליון בארה"ב), וממימלא העיתונות נגישה לכל דיכפין, התוצאה של אי חשיפת המידע תחטא למטרות שביסוד חוק חופש המידע. אומנם, עלות הפרסום אינה מופיעה בעיתון, אך לא מצאתי בנימוקי העירייה סיבה משכנעת לתמוך בעמדתה. ניתן לתהות מדוע יגרע מידע כלכלי זה ממכסת המידע הכלכלי הרב שהציבור רשאי לדעת ולקבל נתונים לגביו. נדמה שחופש העיתונות כולל את חופש הציבור לדעת על קשרי הרשות עם עיתונים שונים בדבר הזמנת פרסומים בתמורה למיניהם אפילו והפעולה משרתת את הציבור. על רקע זה אין לומר שהתקופה של 15 חודש מכבידה על הרשות. רשות מאורגנת לא תידרש להתאמץ יתר על המידה כדי לענות על הדרישה. אינני מתעלם מטענת הרשות כי העותר הינו בעל עיתון בעצמו ומניעיו עשויים להיות אישיים וכי הוא לא נימק את הסיבה לבקשתו. התשובה לכך, הינה שיש לשים דגש, בנסיבות העניין על טיב המידע המבוקש. לציבור עניין במידע. היותו של העותר עורך עיתון אינו מוציא אותו מכלל הציבור לצורך המידע שגילויו מבוקש. הדרישה תואמת את הכלל בסעיף 1 לחוק, לפיו- לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית.
4. נותר סייג אחד. העותר דורש מידע אודות הצעות מחיר לכל פרסום במידה והיו. לא מצאתי שהעותר נימק את הטעם שבקבלת מידע זה. מהו העניין הציבורי שבחשיפת מידע זה? כאמור, העותר לא נימק כלל בבקשתו לרשות מדוע המידע חיוני לו. כפי שצויין סעיף 10 לחוק (שעניינו שיקולי הרשות הציבורית) מורה לה לשקול את עניינו של המבקש במידע אם ציין זאת בבקשתו. נראה כי אי ציון הנימוק- הוא המצב כאן, מחליש את עתירת מבקש המידע. מצב בו על פני הדברים הבקשה אינה מעמידה עניין ציבורי לדיון, לא מבחינה סובייקטיבית ולא מבחינה אובייקטיבית. כך או כך, מתעורר רובד אחר של החוק- צד שלישי.
החוק מגן על צד שלישי שעלול להיפגע בהליך שמתנהל בין הרשות לבין הפרט. כך בהליך שמתנהל בפני הרשות וכך בהליך המתנהל בפני בימ"ש. סעיף 13 לחוק קובע:
"נתבקש מידע הכולל פרטים על אודות צד שלישי, אשר מסירתם עלולה לפגוע בצד השלישי, והרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע, תודיע הרשות לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע ותודיע על כך למבקש; קיבל אדם הודעה כאמור, רשאי הוא להודיע לרשות, בתוך 21 ימים, כי הוא מתנגד לבקשה, בנימוק שאין למסור את המידע...". מנגנון דומה מופיע בחוק בעתירה שמוגשת לבימ"ש. סעיף 17 (ג) לחוק קובע:
" לא יורה בית המשפט על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע טענותיו, בדרך שיקבע." בשני ההליכים אין לאפשר פגיעה בזכויותיו של צד ג' מבלי שתינתן לו ההזדמנות להשמיע טענותיו. השוני בין שני ההליכים הוא, כי בפני הרשות נקבע מועד לתגובה ואילו בפני ביהמ"ש העניין נתון לשיקול דעתו.
כאן, העתירה לחשוף את הצעות המחיר שלא התקבלו עלולה לפגוע בצדדי ג' מבלי שהוצג בפני נימוק המצביע על העניין הציבורי בחשיפת חומר זה. יתכן וניתן להציג טעם אך כאמור כזה לא הוצג בפני. בניגוד לפרמטרים של גודל הפרסום, נושאו, עלותו ושם המזמין, העניין הציבורי אינו מדבר בעד עצמו. בנסיבות אלו נראה לי כי יש לדחות את בקשת העותר ברכיב זה של עתירתו. היה ולאחר קבלת החומר המידע שתחוייב הרשות לגלות כתוצאה מפסק דין זה יגיש בקשה חדשה לרשות כי אז העניין ידון תוך מתן הזדמנות לצדדי ג' להשמיע טענותיהם כנדרש בחוק, וזאת מבלי להביע כל עמדה לגורלה של הבקשה אם תוגש.
5. סוף דבר, בקשת העותר לקבל מידע בדבר הפרסומים של עיריית רהט לתקופה שבין 1.08.05 - 31.10.06 בעיתונות הערבית בארץ מתקבלת. המידע יכלול הנתונים של גודל הפרסום, נושאו, עלותו ושם הגורם בערייה שהזמין את הפרסום.
המשיבה תישא בהוצאות העותר ושכ"ט עו"ד בעתירה זו בסך 10,000 ש"ח להיום.
ניתן היום י"ח בחשון, תשס"ח (30 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים
_________________
נ. הנדל- ס. נשיא