בית המשפט העליון לא התיר לערוך את חקירתו של יורם דורי בוידאו קונפרנס

השופט א' גרוניס:

1.        בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב), בהן נדחו בקשותיהם של המבקשים לערוך את חקירתו של המבקש 2 (להלן - המבקש) בכינוס וידאו (video conference), ולדחות את חקירתם של העדים האחרים מטעמם עד לאחר שיעיד המבקש.

2.        בשנת 2004 הגיש המשיב 1 (להלן - המשיב) תובענה על דרך המרצת פתיחה נגד המבקשים, בה טען כי המבקש זייף את חתימתו על מסמכים שונים ובדרך זו העביר לבעלות המבקשים חברה שמניותיה היו שייכות לו. לחברה יש נכסי מקרקעין. לאחר הגשת התביעה נסע המבקש עם משפחתו לארצות הברית. הוא נכנס לארצות הברית באמצעות אשרת תייר ובמהלך שהותו שם הגיש, בחודש יולי 2005, בקשה לקבלת אשרת עבודה מסוג L-1A. המועד לחקירת העדים בהמרצת הפתיחה נקבע ליום 8.5.06. ביום 23.2.06 הגיש המבקש בקשה ליתן את עדותו באמצעות כינוס וידאו שעה שהוא נמצא בארצות הברית (להלן - הבקשה הראשונה). הוא ציין בבקשה, כי הוא מצוי בהליכים לקבלת אזרחות אמריקאית וכי אינו יכול לעזוב את ארצות הברית כל עוד לא נסתיימו ההליכים. בקשה זו נדחתה משום שלא נתמכה בתצהיר. ביום 20.4.06 הגיש המבקש בקשה נוספת להתיר לו להעיד באמצעות כינוס וידאו (להלן - הבקשה השנייה). בקשה זו נתמכה בתצהירה של עו"ד צילה כץ, המתמחה בדיני ההגירה של ארצות הברית. עו"ד כץ הצהירה כי אם המבקש יעזוב את ארצות הברית כשבקשתו לאשרת עבודה תלויה ועומדת, יהא זה כמעט בלתי אפשרי עבורו לחזור לארצות הברית. היא הסבירה כי כדי לחזור לארצות הברית יידרש המבקש לקבל אשרת תייר חדשה וכי פקידי ההגירה של ארצות הברית מונחים שלא ליתן אשרת תייר לאדם כאשר קיים חשד שבכוונתו להשתקע בארצות הברית. לדבריה, קיימות לא מעט אינדיקציות לכוונתו של המבקש להשתקע בארצות הברית (שהותו הארוכה בארצות הברית, הבקשה לאשרת עבודה וכו'). בית המשפט דחה גם את הבקשה השנייה בציינו כי לא ראה מקום לשנות מהחלטתו הקודמת, בעיקר משום שעומדות על הפרק שאלות של מהימנות וזיהוי. כן ציין, כי לא הוצגה בפניו בקשה לשלטונות ההגירה בארצות הברית ליציאה קצרה מתחומיה. ביום 4.5.06 הוגשה בקשה נוספת להתיר למבקש להעיד בכינוס וידאו (להלן - הבקשה השלישית). לבקשה זו צורף תצהיר נוסף של עו"ד כץ, בו צוין כי לא קיים בחוקי ההגירה האמריקאיים הליך המאפשר מתן אישור יציאה לתקופה קצרה מארצות הברית. בית המשפט דחה גם את הבקשה השלישית תוך שהוא מפנה את המבקשים להחלטתו בבקשה השנייה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.        ביום 7.5.06, במקביל להגשת בקשת רשות הערעור, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה כי בדיון שנקבע ליום 8.5.06 יישמעו רק עדי המשיב (דכאן), ולא עדי המבקשים. המבקשים ביקשו שיתר העדים מטעמם יעידו רק לאחר שיעיד המבקש. לא ניתנה החלטה בבקשה עובר לדיון, אך עדיהם של המבקשים לא התייצבו לדיון. בית המשפט המחוזי סבר, כי לא הייתה כל סיבה או הצדקה לאי התייצבות העדים ועל כן קבע בהחלטתו מיום 8.5.06 שאם לא ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות הערעור, ייקבע התיק לסיכומים מבלי שיישמעו עדי המבקשים. בעקבות זאת, ביקשו המבקשים לתקן את בקשת רשות הערעור שהגישו ולהוסיף לה השגה על החלטת בית המשפט המחוזי לעניין העדים האחרים. ביום 20.6.06, לאחר שעיינתי בתשובת המשיב לבקשה זו, התרתי למבקשים לתקן את בקשת רשות הערעור.

4.        המבקשים טוענים כי טעה בית המשפט המחוזי בדחותו בקשותיהם להעיד את המבקש בכינוס וידאו. הם סבורים כי בית משפט קמא לא ייחס חשיבות מספקת לנסיבות העניין ובכללן לסיבה בגללה ביקשו לגבות את עדותו של המבקש בכינוס וידאו ולעובדה שהמבקשים הם המשיבים בהמרצת הפתיחה. אשר להחלטת בית המשפט בעניין העדים האחרים, טוענים המבקשים כי עדותו של המבקש הינה עדות המפתח בתיק ולפיכך ביקשו כי יעיד לפני העדים האחרים מטעמם. הם מדגישים כי אם תידחה בקשת רשות הערעור תישלל מהם כליל האפשרות להביא עדויות מטעמם בפני בית המשפט המחוזי. לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, הם סבורים כי ניתן להסתפק בכך שיוטלו עליהם הוצאות עקב דחיית הדיון בבית המשפט המחוזי וכי לא היה מקום לקבוע שלא יוכלו להביא עדיהם במועד מאוחר יותר.

5.        המשיב סומך ידיו על החלטות בית משפט קמא. לעניין מתן העדות באמצעות כינוס וידאו, הוא טוען כי היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט בבקשה הראשונה, ולא להגיש בקשות חוזרות ונשנות לבית המשפט המחוזי. הואיל וחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה הראשונה, סבור המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. לגופם של דברים טוען המשיב, כי צדק בית המשפט המחוזי משדחה את הבקשות למתן עדות באמצעות כינוס וידאו. זאת, משום שאף אחת מבקשות אלו לא נתמכה בתצהיר של המבקש, ומשום שעו"ד כץ, שתצהיריה צורפו לבקשות, אינה מכירה את המבקש. הוא מוסיף כי הטעם האמיתי לכך שהמבקש אינו רוצה לחזור לארץ הינו חששו מפני הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו ומפני הליכים פליליים שעשויים להיפתח נגדו. עוד סבור המשיב כי יש ליתן נפקות לכך שהמבקש היה בארץ בעת הגשת המרצת הפתיחה ועזב לארצות הברית בעיצומו של ההליך. המשיב טוען גם שאופייה של המחלוקת בין בעלי הדין אינו מאפשר חקירת המבקש באמצעות כינוס וידאו, הואיל ומתעוררות בה שאלות רבות של מהימנות. כמו כן, לטענתו בכוונתו לעמת את המבקש בחקירתו הנגדית עם מסמכים שונים ולחוקרו על סדר החתימות, על סימנים גרפיים, על צבע הדיו וכן הלאה. לפיכך, לא ניתן יהיה, לטענת המשיב, לקיים חקירה נגדית כדבעי באמצעות כינוס וידאו.

6.        לא מצאנו מקום להיעתר לבקשת המשיב ולדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. בית משפט קמא נדרש לבקשה השנייה (שהמועד להשגה על ההחלטה בה טרם חלף בעת שהוגשה בקשת רשות ערעור זו) והכריע בה לגופו של עניין. על-כן, אין די בכך שחלף המועד להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה הראשונה כדי להצדיק דחייה על הסף של הבקשה המונחת לפנינו. לעיצומם של דברים, ההכרעה בשאלה אם להיעתר לבקשה לגביית עדות מחוץ למדינה או לסרב לה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בה. עם זאת, ערכאת הערעור עשויה להתערב בהכרעה זו אם מתחוור לה שבית המשפט דלמטה לא התחשב כלל או לא התחשב די הצורך בנסיבות רלוונטיות, או הביא בחשבון גורמים שאסור היה לו להיזקק להם (ע"א 84/51 בירד-קלינגהופר נ' בלום, פ"ד ו 198 (1952); רע"א 4649/92 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' גהל, פ"ד מז(1) 564 (1993)). סבורני כי בנסיבות העניין לא ניתן משקל מספיק לטעם בגינו ביקשו המבקשים כי המבקש יעיד בכינוס וידאו. על כן החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

7.        נציין, כי בתיקון שנערך לאחרונה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 נטבע המונח "היוועדות חזותית" לתיאור "תקשורת בין שני מוקדים המאפשרת העברת תמונה וקול בזמן אמת" (ראו, סעיף 1 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (היוועדות חזותית - הוראת שעה), התשס"ז-2007 (להלן - חסד"פ: היוועדות חזותית)). מונח זה יפה גם לענייננו. עתה נזכיר הוראה נוספת בחקיקה, שעוד נחזור אליה בהמשך, והעושה שימוש במונח שונה. כוונתנו לתקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ט-1999 (להלן - תקנות עזרה משפטית 1999). תקנה זו מדברת על גביית עדות "באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בין-לאומית". רואים אנו, אם כן, שימוש במונחים שונים לגבי אותו אמצעי טכנולוגי.

8.        נהוג לומר כי סמכותו של בית המשפט להורות על גביית עדות במשפט אזרחי מחוץ למדינה קבועה בסעיף 13 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). הסעיף מורה כי "לפי בקשת בעל דין במשפט אזרחי רשאי בית המשפט, אם נראה צורך בכך למען הצדק ולפי התנאים שהורה עליהם, לצוות שעד או כל אדם אחר ייחקר בתצהיר על ידי אדם פלוני ובמקום פלוני שמחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט, ורשאי בית המשפט ליתן הוראה בכל דבר הכרוך באותה חקירה, כפי שייראה סביר וצודק, ורשאי הוא להתיר לכל בעל דין להגיש את פרוטוקול העדות כראיה באותו משפט". הפרשנות שניתנה לסעיף זה בפסיקה לאורך השנים הייתה פרשנות מצמצמת. נקבע כי על המבקש גביית עדות מחוץ למדינה להוכיח כי פנייתו לבית המשפט נעשתה בתום לב; כי העדים שהמבקש חפץ בגביית עדותם ימסרו עדות רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת; וכי קיימת סיבה טובה המונעת את בואם של העדים לחקירה בישראל (ראו, ע"א 84/51 הנ"ל, בע' 202). בית המשפט הקפיד במיוחד בבחינת התקיימותן של דרישות אלה בעת שדן בבקשות לגביית עדות של בעל דין. זאת, לאור החשיבות הרבה של התרשמות ישירה של בית המשפט מחקירה, כאשר מדובר בבעל דין מעוניין. בית המשפט החמיר אף יותר כאשר דובר בבקשה לגביית עדותו של תובע, ונקבע כי רק במקרים יוצאים מגדר הרגיל תינתן רשות לכך. הטעם לכך היה שהתובע עצמו בחר להגיש תביעתו בישראל ולפיכך נושא הוא "בחובה מוסרית רבה יותר", ואין להתיר לו להעביר את זירת בירור המחלוקת למקום אחר (ראו, רע"א 4649/92 הנ"ל בעמוד 569; וכן, ע"א 84/51 הנ"ל, בעמוד 207; ע"א 87/66 פולשנסקי נ' גולדבלום, פ"ד כ(3) 54, 56 (1966); לנסיבות בהן לא תהיה נפקות לכך שמדובר בעדותו של תובע, ראו ע"א 6/69 ווטסון נ' חברת שרתון ים התיכון בע"מ, פ"ד כג(1) 487 (1969)).

9.        בין הטעמים שהוכרו כטעמים טובים להימנעות מהגעה למתן עדות בישראל נכללו טעמים הנוגעים לבריאותם של העדים (ראו, ע"א 84/51 הנ"ל; רע"א 4649/92 הנ"ל); טעמים הנוגעים למצב הביטחוני בישראל בעת מתן העדות (ראו, רע"א 3005/02 Smithkline Beecham P.L.C. נ' אוניפארם בע"מ, פ"ד נו(6) 865 (2002); רע"א 10923/02 שניידר נ' Bayerische Landesbank (לא פורסם, 27.2.03); רע"א 6635/02 סופרפלסט בע"מ נ' Societe Nouvelle de Chimie Industrielle, פ"ד נו(6) 739 (2002)) וטעמים שונים הקשורים בהתחייבויות קודמות של עדים, שלא ניתן היה להשתחרר מהן (ע"א 84/51 הנ"ל). לעומת זאת, נקבע כי חשש שמא תעוכב יציאתו של העד מישראל על ידי נושיו אינו סיבה טובה להתיר גביית עדות מחוץ לתחום המדינה (בר"ע 109/68 רייך נ' המר, פ"ד כב(2) 306 (1968); ע"א 397/87 גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מד(2) 397 (1989)). כן נקבע כי טעמים הנעוצים במצבו הכלכלי של העד או בעל הדין אינם טעמים מספיקים לגביית עדות מחוץ לתחום המדינה (ראו, ע"א 84/51 הנ"ל בעמודים 208-207 והשוו להערתו של השופט לנדוי בע"א 185/67 נוסבאום נ' ויטלה, פ"ד כא(2) 100, 104 (1967)).

10.      בצד ההסדר שבסעיף 13 לפקודת הראיות, חובה להזכיר את חוק עזרה משפטית למדינות חוץ, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק עזרה משפטית 1998) ואת תקנות עזרה משפטית 1999. חוק עזרה משפטית 1998 כשמו כן הוא. החוק עוסק הן בפניות למדינת ישראל ליתן עזרה משפטית למדינה זרה והן בבקשות של ישראל לקבלת עזרה משפטית ממדינת חוץ. החוק עצמו אינו מתייחס לגביית עדות בחו"ל באמצעות כינוס וידאו. בכך עוסקת תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית 1999 שזו לשונה:

" ביקשו רשות מוסמכת, רשות מוסמכת זרה או בעל דין, שגביית עדות תיעשה באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בין-לאומית, רשאי בית המשפט לאשר זאת אם נעשו הסידורים כדי לאפשר את אלה:

(א) לבית המשפט ולבעלי הדין - לצפות בעד בכל מהלך העדות, לשמוע אותו ולהציג לו שאלות;

(ב) לנאשם - לשמור על קשר עם סניגורו, ולהציג שאלות לעד באמצעותו".

מוצאים אנו, אם כן, בחקיקה הוראה מפורשת המסמיכה בית משפט בישראל לאשר גבייה של עדות באמצעות כינוס וידאו (אף שנעשה שימוש במינוח שונה לגבי האמצעי). חוק העזרה המשפטית 1998 קובע בסעיף 3 כי הרשות המוסמכת בישראל לקבל בקשה לעזרה משפטית ממדינה זרה הינה שר המשפטים. השר מוגדר כ"הרשות המוסמכת". המונח "רשות מוסמכת זרה" מוגדר על פי סעיף 4(א)(1) לחוק כרשות שנקבעה במדינת חוץ כרשות מוסמכת לענייני עזרה משפטית. אין זה ברור מדוע בית משפט בישראל צריך לגבות עדות באמצעות כינוס וידאו של אדם בחו"ל כאשר עסקינן בבקשה של "רשות מוסמכת" או "רשות מוסמכת זרה". מכל מקום, בתקנה 15 נקבע במפורש כי אף בעל דין יכול לבקש גביית עדות באמצעות כינוס וידאו. זהו אכן המקרה שלפנינו.

11.      בנוסף לדברי החקיקה שנזכרו עד כה, יש לציין את אמנת האג משנת 1970. מדובר באמנה שישראל צד לה, ואשר עוסקת בגביית ראיות בחוץ לארץ בעניינים אזרחיים. אף ארצות הברית הינה צד לאמנה. על יסוד האמנה ומכוח הוראות חוק שונות (כולל חוק עזרה משפטית למדינות חוץ [נוסח משולב], התשל"ז-1977 שהוחלף על ידי חוק עזרה משפטית 1998), התקין שר המשפטים תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות), התשל"ז-1977 (להלן - תקנות אמנת האג 1970). אף תקנות אמנת האג 1970 עוסקות בגביית ראיות בישראל לפי בקשה של בית משפט או גוף שיפוטי אחר של מדינה זרה וכן בגביית ראיות מחוצה לישראל לפי בקשה של רשות שיפוטית בישראל ממדינה זרה. תקנות אמנת האג 1970 אינן מזכירות את האפשרות של גביית עדות באמצעות כינוס וידאו. בארצות הברית נתעוררה השאלה האם ניתן לגבות ראיות בחו"ל תוך פעולה מחוץ להסדר שבאמנת האג 1970. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק, כי ההסדר שבאמנת האג אינו ייחודי ואינו ממצה וכי אין מניעה לעשות שימוש בהסדרים אחרים, גם אם מדובר בגילוי מסמכים של בעל דין הנמצא מחוץ לארצות הברית לעניין הליך המתנהל בארצות הברית (Sociיtי Nationale Industrielle Aerospatiale v. United States District Court, 482 U.S. 522 (1987)). איני רואה כל מניעה שכלל דומה יחול גם אצלנו, אף כאשר מדובר בגביית עדות בארצות הברית לצורכי הליך משפטי בישראל, הגם ששתי המדינות הינן צד לאמנת האג 1970. אין סיבה שבתי המשפט יימנעו מלהתאים את הדין לאפשרויות טכנולוגיות מודרניות, במיוחד כאשר מדובר באמצעים הנוגעים לתפקודו של בית המשפט. כינוס וידאו הינו אמצעי מודרני, המאפשר לבית המשפט לגבות עדות של אדם הנמצא במקום אחר (לדיון מקיף בסוגיות העולות בהקשר לשימוש בכינוס וידאו לשם גביית עדות של עד הנמצא מחוץ למדינה, ראו Martin Davies, Bypassing the Hague Evidence Convention: Private International Law Implications of the Use of Video and Audio Conferencing Technology in Transnational Litigation, 55 Am. J. Comp. L. 205 (2007) (להלן - דייויס)).

12.      בית משפט זה קבע כי הסמכות הנתונה בסעיף 13 לפקודת הראיות כוללת את האפשרות להורות על גביית עדות באמצעות כינוס וידאו (ראו, רע"א 3005/02 הנ"ל; ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם, 11.4.05), בפיסקה 7 לפסק הדין). בית המשפט לא התייחס לתקנה 15 לתקנות עזרה משפטית 1999, היא התקנה העוסקת בגביית עדות של עד הנמצא בחו"ל באמצעות כינוס וידאו. כשלעצמי, איני סבור שסעיף 13 לפקודת הראיות, שכותרתו "גביית עדות על ידי שלוח במשפט אזרחי", מהווה בסיס ראוי לסמכותו של בית המשפט להורות על מתן עדות בהיוועדות חזותית. סעיף 13, כפי שמורים כותרתו ותוכנו, עוסק בגביית עדות באמצעות שלוח ולא בעדות הניתנת בפני בית המשפט, שעה שהעד נמצא במקום אחר. מתן עדות בהיוועדות חזותית אינו מצריך התערבותו של צד זר להליך והעדות עצמה נגבית בפני השופט הדן בתיק, אף שהעד אינו מצוי בבית המשפט. כמו כן, סעיף 13 מתייחס אך ורק למקרים בהם מדובר בעד שמצוי מחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט. ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם יתבקש בית המשפט לאפשר מתן עדות בהיוועדות חזותית גם כאשר מצוי העד בתחום שיפוטו. למשל, כאשר מתבקשת עדותו של אדם הרתוק למיטת חוליו ונמצא בתחומי המדינה. מכל מקום, אין לנו כיום צורך לבסס את סמכותו של בית המשפט על סעיף 13 לפקודת הראיות, שכן בסיס מפורש לסמכות נמצא בתקנה 15 לתקנות עזרה משפטית 1999.

13.      המסקנה המתבקשת מדיוננו עד כה היא שלבית משפט בישראל נתונה הסמכות לגבות עדות של עד הנמצא מחוץ למדינה באמצעות כינוס וידאו. השאלה החשובה הבאה הינה זו: האם יש להוסיף ולהחיל את אותם כללים ואמות מידה שנקבעו בעבר לעניין גביית עדות לפי סעיף 13 לפקודת הראיות גם על גביית עדות לפי תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית 1999?

14.      ראינו, כי בעבר קבעה הפסיקה שורה של כללים המחמירים עם מגיש בקשה לגביית עדות מחוץ לתחום השיפוט, וכללים מחמירים אף יותר כשמדובר בעדותו של בעל הדין עצמו. יש לזכור, כי כללים אלה כולם נקבעו כאשר חקירתו של עד מחוץ לתחום השיפוט הייתה נעשית בתצהיר, בפני אדם פלוני, ובית המשפט קיבל לעיונו בסופו של יום אך את פרוטוקול החקירה. כלומר, כאשר נקבעו כללים אלה שיווה בית המשפט לנגד עיניו מצב בו אינו יכול להתרשם כלל מהעד באופן ישיר ועליו להסתפק בהתרשמות מן הכתוב בלבד (ראו, ע"א 87/66 הנ"ל, בעמודים 56-55). מדובר במצב בו השופט אינו "יכול לכוון את מהלך החקירה, להעלות שאלות הבהרה, להוסיף ולגרוע, לאסור ולהתיר" (ראו, רע"א 4649/92 הנ"ל, בעמודים 569-568). מצב דברים זה עורר חשש לפגיעה בזכותו של בעל דין לחקור את עדי הצד שכנגד, כולל את בעל הדין שכנגד, בחקירה נגדית, ואף חשש לפגיעה ביכולתו של בית המשפט לברר את האמת.