פיצוי בסך 800 ש"ח בגין פגם בשמלת כלה אשר גרם למגבלה של הרמת ידיי הכלה

1)         מיכל מלבר תובעת את אולגה ברושטיין בגין עוגמת נפש ובגין נזקים כספיים אחרים שנגרמו לה, לטענתה, ממעשיה וממחדליה של הנתבעת.

            הנתבעת כופרת בטענות התובעת.

2)         הרקע הקצר הנחוץ לעניננו הוא זה:

            התובעת הזמינה אצל הנתבעת שמלת-כלה לחתונתה.

            לדברי התובעת - בקצירת האומר - נפלו פגמים שונים בשמלה, ולמרות ששילמה את מלוא תמורתה (-.2,700 שקל), היא לא יכלה להשתמש בה.

            עקב כך נאלצה התובעת, לטענתה, לשכור שמלה אחרת כנגד -.7,500 שקל.

            עוד פרטה התובעת ארוכות את עוגמת הנפש שנגרמה לה, לדבריה, כשם שפרטה נדר שנדרה ולא יכלה לממשו עקב מעשיה של הנתבעת.

3)         הנתבעת חזרה על עמדתה כי תפירת השמלה על-ידה תאמה בדיוק את בקשותיה של התובעת וכי לא נפל פגם בעבודתה.

            כך, למשל, סוברת הנתבעת כי תפירתה לא מנעה מהתובעת להרים את ידיה וכי טענת התובעת בנדון אינה נכונה.

            כך למשל, לענין "האבנים" שנתפרו על כיסוי השמלה, היא קיבלה את אישור התובעת לתפירתן.

            הנתבעת קיבלה חיזוק לטענותיה מבתה העובדת עימה.

4)         לבקשתי, הביאה התובעת את השמלה המדוברת ללשכתי ובמעמד בעלה, אחותה, הנתבעת, בת הנתבעת, לבשה את הז'קט העליון והציגה את מגבלות התנועה שנגרמו לה מהז'קט, אותו לבשה על חולצתה, בלשכה.

5)         בתרשומת שנערכה לגבי מצב זה ציינתי כי ישנה מגבלה של הרמת הידיים מעבר לזוית מסויימת, אך חוששני כי התובעת הפליגה בתאור סבלותיה בנדון.

            לענין "האבנים" - הרי שאיני מומחה בנדון וחוות-דעת מקצועית בנדון, אין.

            התלונה של התובעת והתגובה של הנתבעת "מקזזות" זו את זו, ואין לי דרך להעדיף גירסת אחת על פני רעותה.

6.         לענין הנדר:

א.         טענת התובעת היא כי נדרה נדר לתרום את שמלת הכלולות שלה לכלה ענייה וכעת אינה יכולה לעשות כן.

מבחינתה, כאשה דתיה, אי-קיום נדר הוא בבחינת פגיעה אישית חמורה.

איני מקבל טענה זו משלוש סיבות: