השופט ג' בך:
האישום:
1. כנגד המערער הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום (בת.פ. 125/93) המייחס לו שלושה אישומים:
האישום הראשון מייחס למערער עבירה של מעשה מגונה, בכך שבתאריך 8.3.93 בגן שעשועים ברח' רמב"ם ברעננה תפס בכתפיה של קטינה ילידת 83, ליטף את פניה ונישק אותה בפניה, ולאחר מכן ניגש לקטינה נוספת - אף היא ילידת 83 - חיבק אותה וליטף את פניה.
באישום השני מואשם המערער בעבירות של אינוס ומעשה סדום, בכך שבתאריך 15.3.93 בגן המוזכר לעיל גרר בכח קטינה ילידת 86 לתוך מתקן שעשועים, הפשיט אותה והחדיר את אצבעות ידו לאבר מינה ולפי הטבעת שלה, תוך גרימת חבלות גופניות קשות לילדה.
באישום השלישי מיוחסת למערער עבירה של מעשה מגונה, בכך שבתאריך 22.3.93 בבית המעצר במשטרת כפר סבא ניגש לעצור אחר, פשט את מכנסיו שלו, החזיק ברגלו של האחר ואחז בחוזקה באיבר מינו.
ההליך בבית המשפט קמא
2. לבית המשפט קמא הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית לפיה סובל המערער ממחלת נפש, וסביר מאד שהיה במצב פסיכוטי במועד ביצוע המעשים המיוחסים לו. בעקבות חוות הדעת החליט בית המשפט המחוזי, בתאריך 11.4.93, להורות על אישפוז המערער ולהפסיק את ההליכים המתנהלים נגדו. בתאריך 13.6.93 הגישו המערער והוריו בקשה לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) לבירור אשמת המערער.
סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן:
"170. (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו1955-, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט1969-, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה."
כאשר מגיע בית המשפט למסקנה, שנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל היותו חולה נפש, וכי יש על כן להפסיק את הדיון, אזי רשאי בית המשפט להורות על אישפוזו של הנאשם על-פי הוראות סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו1955-. האמור בסיפא של סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי מהווה חריג לכלל זה, ולפיו רשאי סניגור לבקש לברר את אשמת הנאשם, אפילו אם קבע בית המשפט שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. מטרתה של הוראה זו היא לאפשר דיון משפטי, בו עשוי להתברר שמא לא ביצע הנאשם כלל את מעשה העבירה, או שאיננו אשם בעבירה מסיבה אחרת כלשהי שלא מפאת היותו חולה נפש.
במקרה כזה יש לזכות את הנאשם ולשחרר אותו מהסטיגמה הנובעת מהחשד הדבק בו עקב הגשת כתב האישום נגדו. לא ניתן במקרה כזה אף להורות על אישפוזו על פי הסעיף האמור שבחוק לטיפול בחולי נפש, אם כי ניתן כמובן להביא לאישפוזו בדרך אחרת, אם יש צורך בכך, באמצעות הפסיכיאטר המחוזי (ראה בענין זה גם ע"פ 460/89, ועקנין נגד מדינת ישראל, פד"י מג(4) 788, בעמ' 791).
לענייננו, הוגשה כאמור בקשה לבירור אשמת המערער. עקב בקשה זו התקיים בבית המשפט המחוזי דיון פלילי ממושך. בתום הליך בירור האשמה קבע בית המשפט (כבוד השופט א' פריש) בהכרעת דין מעמיקה ומנומקת, כי הוכח שהנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו באישומים הראשון והשני, ולגבי האישום השלישי קבע, כי מאחר שנותר ספק אם הנאשם אכן ביצע את המיוחס לו באישום זה, הרי שיש לזכותו ממנו.
הערעור שהוגש מטעם הנאשם מתייחס כמובן רק לשני האישומים הראשונים, ורק בהם נדון בפסק-דיננו.
הראיות
3. בתאריך 21.3.93 נעצר המערער בגן שעשועים ברעננה, וזאת עקב תלונות של גננות שפנו למשטרה בטענה שהמערער ליטף ילדות בגן. המערער נלקח למשטרה, נחקר תחילה לגבי האירוע מושא האישום השני שלגביו התעורר חשד כנגדו, ומסר מספר הודעות שבהן הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו בשני האישומים הראשונים.
הכרעת השופט קמא בעניין האישום השני התבססה הן על הודאותיו אלה של המערער, אשר הכילו פרטים מוכמנים רבים שתאמו את גירסת המתלוננת הקטינה ואת חוות הדעת הרפואית שהוגשה בעניין הפגיעות שנגרמו לה, והן על זיהויו במסדר זיהוי על ידי עדת ראיה בשם אפרת. עדה זו היתה בעת הרלבנטית נערה בת 16, שנכנסה לגן השעשועים במהלך ביצוע העבירות וראתה את המבצע בורח מהמקום.
החלטת השופט באשר לאישום הראשון התבססה בעיקרה על ההודעות שמסרו המתלוננות הקטינות, וכן על זיהוי המערער במסדר זיהוי על-ידי כל אחת מהקטינות בנפרד. לעניין זה יצויין, כי מאחר שהמתלוננות לא העידו בבית המשפט, הרי שעדותן בפני חוקר הנוער טעונה סיוע (על פי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו1955-). כידוע, עדות הטעונה סיוע יכולה לשמש כסיוע לעדות אחרת, עיקרית, שאף היא טעונה סיוע (ראה ע"פ 551,526/79, אלחמרן נגד מדינת ישראל פד"י לד(3) 44, בעמ' 55). בהקשר המסויים של הודעת קטין שנגבתה בפני חוקר נוער, נפסק בע"פ 4009/90 מדינת ישראל נגד פלוני פ"ד מז(1) 292, בעמ' 302, כי כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי הודעות כאמור, הרי שאין לשלול את האפשרות שתוכן ההודעה האחת יהווה סיוע לתוכן ההודעה השנייה. בנוסף נתמכה הכרעת הדין בעניין האישום הראשון במספר ראיות נסיבתיות: העובדה שהעבירות מושא האישום השני בוצעו אף הן באותו גן ממש, ונסיבות מעצרו של המערער (כשהוא מלטף ילדות בגן). כמו כן נגבתה מהמערער הודעה, בה מסר שזכור לו מקרה שראה בגן שתי ילדות וחיבק אחת מהן, שהיתה עם אחיה הקטן. הוכח שאחיה הקטן של אחת המתלוננות אכן היה נוכח בעת התקרית.