נדחה ערעורו של אב על העברת משמורת בתו הקטינה לידי האם

השופטת י. וילנר:

1.         ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד ס. הנשיא השופטת צ. קינן), ביום 28.6.06, בתמ"ש 21501/03 ותמ"ש 21502/01 לפיו הועברה בתם הקטינה של הצדדים ממשמורת המערער למשמורת המשיבה (להלן: " פסק הדין").

רקע

2.         הצדדים נישאו בשנת 1994 ומנישואיהם נולדה להם בת, ילידת 22.1.01 (להלן: " הקטינה"). לימים נפרדו דרכיהם של הצדדים. על פי הסכם הגירושין בין הצדדים, הוסכם כי הקטינה תהיה במשמורת המערער, תוך קביעת הסדרי ראיה למשיבה. הסכם הגירושין אושר ביום 31.8.03 על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה  וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: " ההסכם").

ההליך בבית משפט קמא

3.         כשלושה חודשים לאחר אישור ההסכם, הגישה המשיבה תביעה להעברת המשמורת בקטינה לידיה. המשיבה טענה כי היא זו אשר טיפלה בפועל בקטינה טרם פרידת הצדדים וכי  טובת הקטינה מחייבת העברתה לחזקתה. עוד טענה המשיבה כי אין הצדקה לסטות מחזקת הגיל הרך. בד בבד, עתרה המשיבה להרחבה לאלתר של הסדרי הראיה שנקבעו בהסכם.

            המערער עתר לסילוק התביעה בנימוק כי ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין מהווה מעשה בית דין. עוד טען המערער כי לא הוכח שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההסכם. בנוסף, טען המערער כי טובת הקטינה הינה להיות בחזקתו. לטענתו, המשיבה אינה מסוגלת לטפל בקטינה, מרחיקה עצמה מהקטינה, מזניחה אותה, ואף מסכנת את שלומה ובטחונה של הקטינה בהתנהגות רשלנית. 

4.         בית משפט קמא נעתר בהחלטת ביניים לבקשת המשיבה להרחבת הסדרי הראיה ובמקביל, בהתאם להמלצת תסקיר סעד, מינה את הפסיכולוג נדב וינטראוב (להלן: " המומחה") לעריכת בדיקת מסוגלות הורית לשני הצדדים.

מחוות דעת המומחה עולה כי לשני הצדדים יש מסוגלות הורית, לצד קשיים רגשיים. המומחה עמד על חשיבות שמירת קשר רציף ועקבי בין הקטינה לשני הוריה.  עם זאת, המומחה הביע את חששו כי המערער מקרין לקטינה את תפיסתו את המשיבה כאם 'רעה' וחסרת חשיבות עבור הקטינה, תוך פגיעה הרסנית בהתפתחות הרגשית של הקטינה אשר זקוקה לאם כדמות להזדהות. לאור זאת, ההמלצה החד- משמעית של המומחה הייתה להעביר את המשמורת בקטינה לידי האם, תוך הקפדה על הסדרי ראיה עם האב.  

על עמדתו הנחרצת כי טובתה של הקטינה מחייבת קביעת משמורת למשיבה, חזר המומחה בעדותו בבית המשפט.

פסק הדין של בית משפט קמא

5.         בית משפט קמא אימץ את חוות דעת המומחה וקבע כי הקטינה תהיה במשמורת המשיבה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי תפקודה של המשיבה ביחס לקטינה הינו לקוי, מזניח או רשלני. כן קבע בית המשפט כי המקרה דנן אינו מתאים לקביעת הסדר משמורת משותפת, שכן אין מתקיימים במקרה דנן התנאים החיוניים להחלת הסדר משמורת משותפת - קיום שיתוף פעולה חיובי בין ההורים והכרה של שניהם בחשיבות הקשר של הקטין עם ההורה השני (להלן - " פסק הדין").

            כנגד פסק הדין הוגש הערעור דנן.

טענות הצדדים

6.         לטענת המערער, טובת הקטינה מחייבת העברתה לחזקתו. לטענתו, המשך החזקת הקטינה אצל המשיבה תגרום לקטינה לנזקים נפשיים ורגשיים קשים, נוכח קשייה הרגשיים של המשיבה, והזנחתה את הקטינה. עוד לטענתו, אין לקבל עוד את ההנחה הארכאית, כדבריו, כי המשמורת בילדה צריכה להיות בידי האם. המערער מוסיף וטוען כי פניית המשיבה לבית המשפט חודשיים וחצי בלבד לאחר אישור ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, מהווה התנהגות חסרת תום לב, בעטיה אין ליתן לה כל סעד. עוד לטענתו, בהיעדר כל שינוי נסיבות ממועד אישור ההסכם, אין כל הצדקה לסטות מההסכם. המערער טוען עוד כי פסק הדין מבוסס על חוות דעת מומחה אשר נערכה באורח רשלני עד כדי היותה 'כוזבת', וכי נוכח הליקויים הרבים שנפלו בחוות הדעת, לא ניתן לבסס עליה כל ממצאים לגבי טובת הקטינה.

      לחילופין, לטענת המערער, טעה בית המשפט בכך שלא קבע הסדר של משמורת משותפת.

7.         המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין. לטענתה, הקביעה כי טובת הקטינה להיות במשמורתה מבוססת היטב בחומר הראיות ובחוות הדעת המקצועיות, ואין כל הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו.

 דיון

8.         השיקול הבלעדי המנחה את בית המשפט בדונו בסוגיית משמורת הילדים הינו עקרון 'טובת הקטין'. ראה: " עקרון על הוא זה והוא ניצב כעיקרון מנחה בודד בסוגיות משמורת ילדים, מבלי שיישקלו לצדו באופן עצמאי שיקולים אחרים"  (בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית סעיף 11, טרם פורסם,  ניתן ביום 1.5.2006).

לפיכך, בית המשפט אינו כבול בהחלטות קודמות בעניין המשמורת, ואף לא בהחלטה שאישרה את הסכמת הצדדים לגבי משמורת, כבמקרה דנן, זאת במידה ומוכח כי טובת הקטין מחייבת שנוי ההחלטה שניתנה בעניין משמורתו (וראה גם סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לפיו דין הסכם בין הורים לגבי משמורת קטין שאושר על ידי בית משפט כדין החלטה, להבדיל מפסק דין).

9.     בבוא בית המשפט להידרש לסוגיית משמורת הילדים, עליו לשקול, בכל מקרה ומקרה, את טובתו הקונקרטית של הקטין שעניינו נדון בפניו (ראה בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד נה (1) 453 (1998)).

            ההכרעה בדבר טובתו של הקטין מבוססת, מטבע הדברים, על מכלול הראיות המונחות לפתחו של בית המשפט, ובכלל זה על חוות דעת מומחים מקצועיים, להם יש את הכלים המתאימים, המומחיות המקצועית והניסיון הדרוש. ראה,

"חוות הדעת מהוות חלק חשוב ומשמעותי של מסכת הראיות שבפני בית המשפט, על בסיסה יגבש את תמונת המצב העובדתית בה הוא מכריע. חוות הדעת הן ההופכות את "טובת הילד" ממושג ערטילאי ואמורפי, לבעל ממשות ותוכן קונקרטי. ... המומחים הינם ברי הסמכא באשר לקביעת טובתו של הילד במישור הרפואי, הפסיכולוגי, או בכל תחום אחר לגביו מונו. "(בע"מ 27/06 סעיף 14 לפסה"ד).

10.        ככלל, במקרים בהם בית המשפט מתרשם מרמתו המקצועית של המומחה, יסודיות הבדיקות שנערכו על ידו, וניתוח מעמיק של כל הנתונים הצריכים לעניין, כי אז ראוי לייחס משקל רב להמלצות המומחים, אלא אם קיימים טעמים של ממש לסטות מהמלצות אלה. ראה " בהיעדר ראיות בעלות משקל לסתירת האמור בחוות-דעת המומחים ייטה בית-המשפט לאמץ את מימצאי חוות-הדעת ומסקנותיהן" (רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני פ"ד נה (2) 321,  332 (2001))".