בג"ץ לא יתערב בענייני החזקת קטינים וחינוכם שנכרכו כדין בתביעת גירושין

השופט ס' ג'ובראן:

           עתירה למתן צו על-תנאי, המכוון כלפי משיב 1 ומשיב 2 ליתן טעם מדוע לא יורה על עיכוב ביצוע כל ההליכים המשפטיים המתנהלים בפני המשיב 2 בעניינם של העותרים המתייחסים למשמורת, החזקה וחינוך ילדים. 

           ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: ביום 7.11.06, הגיש משיב 3 תביעה לגירושין בבית-הדין הרבני האזורי ברחובות (להלן: בית-הדין הרבני). לתביעת הגירושין נכרכו שאר ענייני הצדדים: רכוש, מזונות, החזקת ילדים, הסדרי ראייתם וחינוכם. ביום 3.12.06, הגישה העותרת 1 תביעות למזונות אישה, מזונות ילדים, משמורת והסדרי ראייה לבית-המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. ביום 7.12.06, ניתן צו נוסף על ידי בית-הדין הרבני המורה לצדדים שלא לעשות כל שינוי בחזקה או במקום החינוך עד לקיום דיון בעניין. הצדדים זומנו לדיון בעניינים הנדונים, אשר נקבע ליום 13.12.06. העותרת לא הגיעה לדיון וכן לא בא-כוחה. נקבע דיון נוסף על ידי בית-הדין הרבני. ביום 21.12.06, הגישה העותרת בקשה לצו הגנה וכן בקשה לקביעת משמורת זמנית (במעמד צד אחד). בו ביום, בית המשפט לענייני משפחה נתן החלטה, לפיה המשמורת הזמנית בקטינים תהא בידי העותרת. לדיון הנוסף בבית-הדין הרבני לא הגיעה העותרת וכן לא בא-כוחה. בהחלטתו מיום 4.1.07 קבע בית-הדין הרבני, כי משיב 3 הקדים לתבוע גירושין בפני בית-הדין הרבני קודם שהגישה העותרת תביעותיה לבית-המשפט לענייני משפחה ולכרוך אליה את העניינים הנלווים. עוד הוסיף, כי במקרה דנא התקיימו כל כללי הכריכה הנצרכים. משכך, הסמכות לדון בכל ענייני הצדדים, למעט הדיון במזונות הילדים, נתונה לו. על כך הגישה העותרת בקשה לביטול החלטה. בהחלטתו מיום 30.1.07, אימץ בית-הדין הרבני את החלטתו הקודמת וביסס אותה. על שתי החלטות אלו הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. ביום 18.2.07, עתרה העותרת בבקשה דחופה לבית-המשפט לענייני משפחה על מנת שיכריע בעניין הסמכות. בהחלטתו מיום 22.2.07, קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי יש ליתן לבעל 12 יום לתגובה, מיום המצאת ההחלטה. ביום 27.2.07, עתרה העותרת לבית-משפט זה. בית משפט זה דחה את בקשתה לצו ביניים.

           לטענת העותרת, עד ליום זה, נמנע בית-הדין הרבני מלדון בעניינים שנכרכו לתביעת הגירושין. החלטת בית-הדין הרבני מיום 15.2.07, ניתנה במעמד צד אחד וזו מאיינת את החלטת בית-המשפט לענייני משפחה מיום 21.12.07, המורה כי העותרים 1 ו-2 יהיו בחזקתה הזמנית של העותרת 1. החלטות בית-הדין הרבני אינן יכולות לעמוד והן למעשה בטלות מעיקרן. לבית-הדין הרבני אין סמכות לדון בהחזקת הקטינים וחינוכם.

           מנגד, סומך משיב 3 ידו על החלטת בית-הדין הרבני לפיה קנויה לו הסמכות לדון ומבקש לדחות את העתירה. לטענתו, העותרת הגישה תובענה למשמורת לבית-המשפט לענייני משפחה בידיעה כי הוגשה תובענה לגירושין עם כל הכרוך בה לבית-הדין הרבני חודש וחצי קודם לתביעתה. לאישה ניתנה הזדמנות נוספת לטעון לעניין הסמכות בדיון מיום 18.1.07, דבר אשר לא צויין על ידי העותרת בעתירתה זו.

           לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה, ובהחלטותיהם של בית-הדין הרבני האיזורי ובית-המשפט לענייני משפחה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

           נכון להיום, תלויים ועומדים הליכים משפטיים הן בבית-הדין הרבני הגדול, בעקבות ערעור שהוגש מטעם העותרת באשר לסוגיית הסמכות והן בבית-המשפט לענייני משפחה בעקבות בקשתה של העותרת להכריע בעניין הסמכות. יוצא אפוא, כי העותרת לא מיצתה את ההליכים המשפטיים בעניינה ודי בסיבה זו כדי שלא להיענות לעתירה (בג"ץ 8806/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי ירושלים (טרם פורסם); בג"ץ 4401/01 חג'בי נ' חג'בי (לא פורסם); בג"ץ 2269/99 סולן נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה (לא פורסם)). בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות של בית-הדין הרבני אשר הנו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו. התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(4) לחוק יסוד: השפיטה, לאמור, כי בג"ץ יתערב בהחלטות בית-הדין הרבניים כאשר הן ניתנו בחריגה מסמכות או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו גם בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453). לא כך המצב בענייננו. יתרה מזאת, דבר זה נדרש לטעמי גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. עיקרון זה אינו רק עיקרון נימוסי, אלא גם חיוני לצורך קיומה של מערכת שיפוט תקינה. יש בכך כגדי למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר על כפל התדיינות.

           מעבר לכך, עתירה זו נגועה בחוסר תום לב והוגשה בחוסר נקיון כפיים. העותרת כאמור הזדרזה והגישה עתירתה. ניכר, כי העותרת עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, שעה שהיא פותחת הליכים מקבילים במספר חזיתות. לעותרת ניתנה גם ניתנה הזדמנות לטעון בעניין הסמכות. העותרת ובא כוחה לא הגיעו לשני הדיונים הראשונים שהתקיימו בעניינם בבית-הדין הרבני האיזורי. מבלי להטיל ספק באמיתותו של אישור המחלה, הרי שמן הראוי היה כי בא-כוחה יגיע לדיון או לכל הפחות יבקש דחייה מבית-הדין הרבני. ברם, הדבר לא נעשה. מוטב היה כי העותרת היתה פורשת את היריעה העובדתית כולה ומאזכרת את הדיון מיום 18.1.07 שהתנהל בנוכחותה כשבועיים לפני מתן ההחלטה המכריעה בעניין הסמכות מיום 30.1.07, אשר גם בו ניתנה לה הזדמנות לטעון לעניין הסמכות. זאת, בנוסף לתגובתה בכתב לגופו של עניין. כמו כן, באותו דיון, נדונה סוגיית החזקת הילדים לגופה. זאת, בניגוד לטענתה כי משיב 2 נמנע מלדון בענייני העותרים 2 ו-3. העותרת טוענת כי הדיון התקיים במעמד צד אחד ובעקבותיו ניתן צו המאיין את החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה בדבר משמורת הילדים ומשכך, מבקשת סעד מבית-משפט זה. לא כך הדבר. ראשית, צו בית-הדין הרבני נשען, בין היתר, על הדיון ביום 18.1.07, אותו בחרה כאמור להעלים העותרת, בו נכחה. ביום 15.2.07, בא כוחה קיבל את ההזדמנות להגיב בעניין. שנית, הצו מעגן את ההחלטה בדבר הסדרי ראייה, שניתנה במעמד העותרת, ביום ה-18.1.07, היות והוא קובע, כי אם העותרת תעדר בשתי השבתות הקרובות, הילדים יישארו בבית הצדדים עם משיב 3. זאת, על מנת לקיים כסדרם את הסדרי הראייה שנקבעו. שלישית, אין הדבר מאיין כלל ועיקר את החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בדבר המשמורת הזמנית, שעה שאינו מורה על שינוי משמורתם של הילדים. העותרת טוענת כי בית-הדין הרבני בהחלטתו לא קיבל חוות דעת מטעם רשויות הרווחה. ודוק; העותרת זומנה על ידי רשויות הרווחה, אולם עולה כי זו סירבה לשתף עימם פעולה. צא ולמד, כי התנהגותה של העותרת המבקשת "סעד מן הצדק", כמו גם אי הצגת תמונה שלמה בפני בית-המשפט ואי חשיפת מלוא היריעה, מלמדים על התנהגות בחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים. הלכה היא, כי אי נקיון כפיים מהווה עילה לדחיית העתירה (בג"צ 413/85 חץ אלקטרוניקה נ' שר התקשורת, פ"ד מא (3) 235).

           גם לגופו של עניין סבורני כי אין מקום להיעתר לעתירה. בכל הנוגע לסוגיית הסמכות דומה כי אכן הסמכות מסורה לבית-הדין הרבני. עניין החזקת הילדים הוכר בפסיקה ככרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין, וזה מצוי בסמכותו הייחודית, גם אם לא הוזכר ולא נכרך במפורש ובמפורט בתביעת הגירושין ובית-הדין הרבני מוסמך להכריע בעניין מרגע שהוגשה תביעת גירושין (ראו: בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457. להלן: הלכת וינטר;ע"א 198/82 דותן נ' דותן, פ"ד לח (1) 1; בג"צ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 550). נושא חינוך הילדים אינו כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. לפיכך, כדי שבית-הדין הרבני יוסמך לדון בו, יש לכרוך זאת במפורש ובמפורט בתביעת הגירושין (ראו בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד נ(3) 321. להלן: הלכת אמיר;ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג 1085). במקרה דנא, משיב 3 כרך באופן מפורש את משמורת הילדים וחינוכם מכוח סעיף 3 לחוק השיפוט. על המקרה דנא לא חלות ההלכות הנוגעות לסמכות בית-הדין הרבני שמקורה בסעיף 9 לחוק השיפוט. ודוק; בית-הדין הרבני רכש סמכות מקורית לדון בעניין משמורת הילדים. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, הרי שהלכה היא, כי כאשר אחת משתי הערכאות קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, לא תזקק לאותו עניין הערכאה האחרת, אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה. הלכה זו עוגנה בסעיף 25 (2) לחוק בית-המשפט לעניני משפחה. בית-המשפט לענייני משפחה שם דעתו לעובדה, כי משיב 3 הקדים בתביעותיו לבית-הדין הרבני. כאשר ערכאה אחת הכריעה כי סמכותה לדון בעניין שלפניה, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטה בעניין ועליה להימנע מדיון בתביעה שהוגשה בפניה. בענייננו, לא התקיים "טעם מיוחד" אשר יצדיק סטייה מההלכה האמורה.

           על יסוד כל האמור לעיל, דעתי היא כי דין העתירה להידחות.

ניתן היום, ג' בניסן התשס"ז (22.3.2007).

ש ו פ ט ת                                   ש ו פ ט                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    /צש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il