ביטול גורף של הגנת הדיור החלופי בשטרי משכנתה - מעשה לא מידתי הפוגע בכבוד האדם

1.       המבקשת הינה חוכרת לדורות בדירה בת שני חדרים, המצויה בשד' הציונות 38א' בחיפה, במקרקעין הידועים כחלקות 342 - 346 בגוש 10811 (להלן - " הדירה"). בעקבות הליכים למימוש משכנתה בהם פתח המשיב (להלן - " הבנק") הגישה המבקשת תובענה, על דרך המרצת הפתיחה, בה עותרת המבקשת לכך שיוצהר כדלקמן:

"(א)   להצהיר כי ההגנה מפינוי שמעניק חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, סעיף 38(א) שרירה וקיימת, וכי הויתור הלכאורי על כך, לאו ויתור הוא.

  (ב)   להורות למשיב להימנע מהליכי פינוי המבקשת מהדירה, עד שיוכח להנחת דעת בית המשפט שיהיה לה מקום מגורים סביר ודיור חלוף."

2.       המבקשת עלתה ארצה בשנת 1993 עם בעלה ויקטור ובתה טניה. בשנת 1995 ביקשו בני הזוג לרכוש דירה למגוריהם, וכרתו חוזה לרכישת זכויות החכירה בדירה (מוצג נ/1), בו התחייבו לשלם למוכרים סך 83,000 דולר, ובשקלים חדשים הגיע סכום זה כדי הסך 249,000 ש"ח. לצד כריתת החוזה לרכישת זכויות החכירה בדירה, פנו בני הזוג אל הבנק וביקשו לקבל הלוואה לצורך מימון החלק הארי מתוך הסכום שהיה עליהם לשלם למוכרים (מוצג נ/2).

          לאחר בדיקת זכאותם, אישר הבנק לבני הזוג הלוואה בסך 213,000 ש"ח (דהיינו - כ- 85% מהתמורה שהיה על המבקשת ובעלה לשלם למוכרים), ובתאריך 25.4.1995 חתמו בני הזוג על חוזה הלוואה (נספח 1 לתצהיר המבקשת), קיבלו את ההלוואה, ורכשו את הדירה.

          בסעיף 22(א) לחוזה ההלוואה נקבע:

"הלווה מסכים ומצהיר בזה כי במקרה של הוצאה לפועל של המשכנתה הוא לא יהיה מוגן וכן לא יהיה מוגן כל מי שמחזיק מטעמו בנכס כולו או בחלקו, לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972, לפי הסעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 או לפי כל דין אחר המאפשר התנאה על הוראות החוקים הנ"ל והוא יהיה אחראי לפינוי המידי של הנכס ומסירתו לבנק פנוי מכל חפץ ואדם".

          תצוין העובדה, כי מתוך הסך 213,000 ש"ח, שהמבקשת ובעלה קיבלו בהלוואה מהבנק, סך 72,000 ש"ח (דהיינו - כשליש מכלל סכום ההלוואה שקיבלו המבקשת ובעלה) ניתן מכספי המדינה, וסכום נוסף בסך 25,000 ש"ח הם "מענק מותנה", ההופך בחלוף 15 שנים למענק קבוע (וראה סעיף 11 לחוזה ההלוואה).

3.       בכל העניינים הכרוכים ברכישת הדירה, המבקשת ובעלה היו מיוצגים על ידי עורכת הדין גב' יקתרינה דונאיביץ' מחיפה. בתאריך 21.4.1996, ולקראת רישום זכויות החכירה בדירה על שם המבקשת ובעלה בלשכת רישום המקרקעין, חתמו המבקשת ובעלה, בפני עו"ד הגב' דונאיביץ', על שטר משכנתה מדרגה ראשונה (נספח 2 לתצהיר המבקשת). בעת שנרשמו איפוא זכויות החכירה על שם המבקשת ובעלה, נרשמה אף המשכנתה לטובת הבנק.

          בסעיף 13 (א) לשטר המשכנתה נקבע:

"במקרה של הוצאה לפועל של שטר משכנתה זה לא יהיו הממשכן ו/או כל אדם הבא במקומו או מכוחו של הממשכן או מישהו מדיירי המשנה, אם יהיו כאלה, או כל אדם אחר שיהיה בנכסים ו/או יחזיק בהם, מוגנים מכוח חוקי הגנת הדייר לרבות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 וכן לא יהיו מוגנים לפי הסעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 על תיקוניהם או מכוח כל חוק להגנת דיירים או כל חוק אחר שישנו כיום ו/או שיהיה בעתיד בנוסף ו/או במקום החוקים הנ"ל. הממשכן וכל הבאים במקומו או מכוחו וכל דיירי המשנה, אם יהיו כאלה וכל האנשים האחרים שיהיו בנכסים יהיו חייבים לפנות את הנכסים, לסלק את ידם מהם ולמסור אותם לבנק ולגרום לכך שהם יימסרו לבנק מיד עם דרישתו לראשונה כשהם פנויים לחלוטין מכל אדם וחפץ, מבלי לקבל ו/או לדרוש תמורה כלשהי עבור זאת."

4.       בשנת 1997 המבקשת חלתה במחלה קשה ועברה ניתוח וטיפולים כימיים, ובשנת 2003 בעלה של המבקשת נטש אותה ואת בתה ושב לרוסיה, ומאז אין המבקשת יודעת היכן הוא נמצא. המבקשת ובתה המשיכו להתגורר בדירה, ובה הן מתגוררות עד עתה.

          בשנת 2004 המבקשת פתחה חנות בגדים, אך מכיוון שבשנת 2005 מחלתה פרצה שנית נאלצה המבקשת להפסיק עבודתה, והעבירה את החנות לבתה, על מנת שהבת תפעיל את החנות, ממנה מתפרנסות המבקשת ובתה כאחת.

          מכל מקום, עקב כך שהמבקשת חלתה, ולאחר מכן ננטשה על ידי בעלה, ולאחר מכן שבה וחלתה, ואף נקבעה לה נכות כללית (זמנית) בשיעור 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי, לא עלה בידי המבקשת לעמוד בתשלום החזרי ההלוואה, ונוצר חוב פיגורים. לטענת ב"כ הבנק, בתאריך 31.3.2006 הגיע חוב הפיגורים כדי סכום של כ- 19,000 ש"ח, ויתרת ההלוואה שטרם נפרעה עד לאותו מועד עמדה על סך 240,000 ש"ח.

          צא וראה: במשך כ- 11 שנים המבקשת פרעה את תשלומי החזר ההלוואה כסדרם, ועדיין הסכום העומד לחובתה גדול מסכום קרן ההלוואה.

5.       לאורו של חוב הפיגורים שנוצר, החל הבנק לנקוט בהליכים למימוש המשכנתה, והגיש בקשה למימוש המשכנתה ללשכת ההוצאה לפועל. בעקבות ההליכים בהם פתח הבנק פנתה המבקשת לבית משפט זה, בתובענה המונחת עתה לפני, ועתרה לסעדים המפורטים לעיל.

          לטענת המבקשת, בעת שחתמה על חוזה ההלוואה ועל שטר המשכנתה, לא ידעה לקרוא עברית, ולמעשה עד עתה אינה יודעת לקרוא עברית ואינה שולטת בשפה העברית, ובעת חתימת מסמכים האמורים לא הוסבר לה, כי במקרה של מימוש המשכנתה זכאית היא לקבל דיור חלוף לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, וכן לא הוסבר לה, כי בחתימתה על המסמכים הנזכרים, מוותרת היא על זכותה לדיור חלופי. מכיוון שכך, טוענת המבקשת, כי הויתור על זכותה לסידור חלופי בעת מימוש המשכנתה לא ויתור הוא, ואין על כן לפנותה מהדירה אלא אם יובטח לה סידור מגורים חלופי.

          את טענותיה בעניין זה סומכת המבקשת על פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נ"ח(3) 934 (להלן - " פרשת מיסטר מאני").

6.       כעובדה, ולאחר שמיעת חקירת המבקשת על תצהירה והתרשמותי ממנה, הנני קובע, כי בעת חתימת חוזה ההלוואה ושטר המשכנתה, המבקשת לא ידעה לקרוא עברית, ולמעשה ספק רב בעיני אם יודעת היא לקרוא עברית כיום.