תביעה זו עניינה דרישת התובע, מר בר לב אליהו (להלן: "התובע" או "בר לב") לחייב את מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המדינה") לפצות אותו בגין אחריותה השילוחית לנזקים אשר נגרמו לו לטענתו עקב מעשיהם ו/או מחדליהם של עובדי בתי המשפט ושל כב' השופטת (בדימוס) טלגם (להלן: "השופטת"). זאת בשעה שכספים שהופקדו ככספי כינוס בקופת בית משפט השלום בבת ים (במסגרת ת.א. 5948/94 (להלן: "התיק העיקרי") הוצאו מהקופה ונמסרו לאנשים שלא היו רשאים ומוסמכים לקבלם (להלן: "משיכת הכספים") (סעיף 1 לכתב התביעה וכן סעיף 1 לסיכומים מטעם ב"כ התובע).
מקום מרכזי במסגרת טענות הצדדים תפסה התייחסותם לעמדת המדינה אשר הוצגה גם במסגרת בש"א 160574/05 שהוגשה במסגרת תיק זה, לפיה נוכח עקרון החסינות השיפוטית במשפט הישראלי כפי שהינו מעוגן בהוראות סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") אין מתקיימת בנסיבות תיק זה אחריות שילוחית של המדינה לעניין סעיף 13 לפקודת הנזיקין.
רקע
התיק העיקרי עסק בזכויות הנוגעות לנכס ברחוב זבולון בת"א (להלן: "הנכס"). במסגרתו הוגשו תביעות ותביעות שכנגד ע"י בעלי הנכס מצד אחד וע"י התובע ומר משה פרץ (להלן: "פרץ") מצד שני. התיק העיקרי נפתח בשנת 1991 ובשנת 1994 הוא הועבר לבית משפט השלום בבת ים- חולון. זאת עם מעברו של השופט סלטון שבפניו התנהל התיק לבית משפט זה (סעיפים 2-4 לכתב התביעה וסעיפים 12-13 לכתב ההגנה).
עוד קודם לכן ביום 20.2.1992 מינה השופט נתן עמית כונסי נכסים לנכס אשר ידאגו בין היתר להשכיר את יחידותיו (נספח א לתצהיר התובע). אין מחלוקת,כי כספי הכינוס הופקדו בקופת בית המשפט בבת ים - חולון (סעיף 6 בתצהיר התובע וסעיף 19 בכתב ההגנה).
ביום 16.4.96 דחה כבוד השופט סלטון את תביעת בעלי הנכס ונמחקה התביעה שכנגד שהגישו התובע ופרץ כנגדם. במקביל קבע השופט סלטון, את שכרם של כונסי הנכסים והוסיף, כי אלה סיימו את תפקידם. בסעיף 6.3 להחלטתו (כפי שהיא מצורפת כנספח ב' לכתב ההגנה) נקבע לעניין כספי כינוס הנכסים:כי "הנתבעים יהיו רשאים לעניין תביעותיהם הכספיות...לרבות אלה הנוגעות לכספים אשר נתקבלו ע"י כונסי הנכסים להגיש תביעה או תביעות משפטיות מפורטות אלא אם הבורר פסק או יפסוק בהן או בחלקן או אם הצדדים יגיעו להסדר לגביהן".
במקביל להליכים המשפטיים השונים הנוגעים לתיק העיקרי התנהל גם תיק בוררות ע"י המהנדס ברמן (להלן: "ברמן"). המדינה צרפה כנספח ג' לכתב הגנתה את פסק הבורר ברמן. זה ניתן ביום 20.5.96. מסעיף 1 ד. לפסק הבורר, עולה, כי ברמן מונה לתפקידו ע"י השופט סלטון ביום 3.2.94 על מנת לפסוק "בעניין מהות השיפוצים שנעשו בנכס המהווה נושא להתדיינות בפני בתיק זה, היקף השיפוצים הנ"ל נחיצותם והערכת עלותם". בהחלטתו חייב הבורר ברמן את בעלי הנכס בתשלום סכומים שונים לבר לב ופרץ. בהמשך התנהל הליך בוררות נוסף הנוגע לצדדים לתיק העיקרי אך הפעם בין בר לב ובין פרץ בינם לבן עצמם.
בעלי הנכס הגישו ערעור על פסק הדין בתיק העיקרי וזה נדחה ביום 2.9.98 ( סעיף 10 לתצהיר התובע).
בד בבד החל להתנהל הליך בוררות בפני עו"ד שי ניצן ביחס לשאלה כיצד יחולקו הכספים המופקדים בקופת בית המשפט. ב"כ המדינה, בדיון שנערך בפני, הגישה את פסק הבורר בעניין זה אשר סומן נ/3. ממסמך זה עולה, כי הבורר שי ניצן בהחלטתו מיום 13.5.99 קבע, כי בר לב זוכה בחלק הארי של תביעתו, הוא דחה את עיקר התביעה שכנגד שהגיש פרץ והוא קבע, כי
"מתוך דמי השכירות ששולמו לקופת הכינוס ו/או הנאמנות עבור החנות יש להעביר את חלקו של פרץ לידי בר לב" (סעיף 128(ב)).
מכל מקום התובע בתצהירו (סעיפים 8-9) מציין, כי עוד ביום 1.7.96 וביום 11.7.96 לאחר פסק דינו של הבורר ברמן הגיש בקשות לבית המשפט במטרה למשוך כספים מקופת הכינוס. מנספח ג1 לתצהיר התובע עולה כי הבקשה מיום 1.7.96 הייתה צריכה להיות נדונה בפני השופטת טלגם ומנספח ג/2 לתצהיר עולה, כי הבקשה מיום 11.7.96 הייתה צריכה להיות נדונה בפני השופט סלטון. לנספח ג/3 לתצהיר התובע מצורפת החלטה של השופט סלטון מיום 22.8.96 הדוחה בקשות למתן הוראות לכונסי הנכסים שהגיש התובע. עולה, כי כבוד השופט סלטון דחה את הבקשות. בהחלטתו קבע השופט סלטון, כי "כונסי הנכסים שוחררו למעשה מתפקידם עם קבלת פסה"ד...כל אחד מכונסי הנכסים, אם יש ברשותו כספים כלשהם שנתקבלו, יפקיד אותם, תוך 15 ימים מיום קבלת החלטה זו, בקופת ביהמ"ש בה הופקדו הכספים עד כה...לבד מדיון בשאלת השכר וההוצאות המגיעות לכונסי הנכסים לא ידון בית משפט זה, במסגרת תיק זה בתביעה כלשהי שיש לצד אחד נגד הצד השני או לצד כלשהו נגד כונסי הנכסים או נגד מי מהם".
אין מחלוקת בין הצדדים כי בין לבין הצליח פרץ למשוך את כספי הכינוס מקופת בית המשפט אגב ביצוע מעשה פלילי. במסגרת זאת פתח אחד בשם אורי כהן (להלן: "כהן" או "הזוכה") תיק הוצל"פ כנגד משה פרץ ובמסגרתו הגיש בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה על כל כספים של פרץ המצויים בקופת בית המשפט במסגרת התיק העיקרי. (נספחים ד/1 ו- ד/2 לתצהיר התובע). על כל הכספים הוטל עיקול. בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הגיעו כהן ופרץ להסכם פשרה לפיו אין לפרץ התנגדות, כי כהן יקבל את הכספים המעוקלים.
ביום 17.3.97 הגיש כהן את הסכם הפשרה לראש ההוצל"פ. במסגרת זאת ביקש כהן מראש ההוצאה לפועל "להורות לגזברות בת ים להעביר את הכספים המעוקלים לזוכה (הוא כהן - א. א) לאחר הסכם פשרה". ביום 18.3.97 נתן כב' הרשם גבאי החלטה בבקשה זאת "כמבוקש".
התובע, בתצהירו (סעיף 11 ז.) מציין, כי ביום 25.3.97 פנה כהן לבית המשפט השלום בבת ים בבקשה דחופה להורות לגזברות בית המשפט לקיים את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 18.3.97. הבקשה הועברה לכב' השופטת טלגם. כבוד השופטת טלגם בהחלטתה מיום 26.3.97 הורתה על העברת הכספים לזוכה. העתק הבקשה וההחלטה מצורף כנספח ו' לתצהיר התובע. על סמך החלטה זו נמסר לזוכה שיק על סך 135,456 ש"ח על ידי גזברות הנהלת בתי המשפט.
התובע מציין (סעיף 11 י. בתצהירו), כי ביום 3.4.97 הפקיד הזוכה את השיק שקיבל בחשבון בבנק ולמחרת היום העביר את סכום ההפקדה לחשבון השייך לאחותו של פרץ אשר נוהל ע"י פרץ.
המדינה בכתב הגנתה מציינת, כי
"קורותיו של תיק ההוצל"פ שתוארו לעיל, נדונו והוכרעו בת.פ. 10161/00
מדינת ישראל נ' פרץ משה, במסגרתו הוגש כתב אישום כנגד פרץ וכהן בגין עבירות על סע' 499(א)(ג), 415 ו-264 לחוק העונשין תשל"ז-1977". כהן נפטר ופרץ לבדו הורשע במעשה המרמה כבר ביום 23.12.03.
התובע בתצהירו (סעיפים 13 ו-14) ציין, כי במהלך חודש נובמבר 1998 פנה ב"כ התובע למזכירות בית המשפט בבת ים ואז התברר לו כי הוצאו מקופת הכינוס סך של כ- 135,456 ש"ח. בנספח ז/1 ו- ז/2 לתצהירו הוא מצרף מכתבים בהקשר זה שהעביר בא כוחו למזכירות בית המשפט השלום בבבת ים.
במצב דברים זה טוען התובע (סעיפים 20 ו-21 לתצהירו), כי עובדי בית המשפט במעשיהם ובמחדליהם אפשרו לכהן לקבל את הכספים שהוחזקו בקופת בית המשפט וכי השופטת טלגם התרשלה התרשלות בוטה בתפקידה וגרמה על ידי מתן החלטתה להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.
טענות סף מקדמיות
המדינה טוענת (כך בסעיפים 66-86 לסיכומי ב"כ המדינה), כי יש לדחות את התביעה כיוון שהתיישנה וכן כיוון שהיא הוגשה בשיהוי כבד אשר גרם למדינה נזק ראייתי.