1. זוהי תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("חוק פיצויים"). התובע 1, סעיד סוארקה, הוא יליד 2.10.89 ("התובע"). התובעים 2 ו-3 הם הוריו של התובע ("ההורים", "האב", "האם", לפי המתאים). ביום 12.6.96 בשעה 10:30 לערך, פגע בתובע רכב, בעת שהוא הלך בצידי הדרך. התובע הובהל לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא מחוסר הכרה, ונמצא שהוא סובל מחבלה קשה בראש עם עדות לדימומים תוך גולגולתיים באיזור התת עכבישי, בחדרי המוח, ובריקמת המוח. הוא הונשם במשך ארבעה ימים, ולאחר אישפוז שנמשך 11 יום, הועבר לבית החולים אלי"ן לצורך שיקום. הנתבעות אינן חולקות על חבותן לשלם לתובעים את נזקיהם עקב התאונה, אך קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלת גובה הפיצוי.
התובע טוען לפיצוי בפרטי הנזק הבאים: נזק לא ממוני, הפסד השתכרות, עזרת צד שלישי, נסיעות, חינוך מיוחד, הוצאות רפואיות ופיצוי להורים. להלן יידונו פרטי הנזק השונים, ואולם קודם לכן תידון שאלת הנכות הרפואית.
הנכות הרפואית
2. ביום 17.6.97 מינתה כב' השופטת אור את פרופ' אברהם שטיינברג, מנהל היחידה לנוירולוגיה של הילד בשערי צדק, כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה המליץ על קבלת הערכה נוירופסיכולוגית, ובהתאם לכך מונה ביום 28.10.97 ד"ר זולי זלוטוגורסקי לביצוע הערכה זו. ביום 16.12.97 התקבלה חוות דעתו של המומחה. בחוות דעת זו נקבע כי התובע סובל מחולשה קלה בפלג גופו הימני על רקע הפגיעה המוחית ובבעיות תפקודיות בתחומי הלמידה וההתנהגות. המומחה סבר כי הנזק המוטורי הוא קבוע, אך הנזק התפקודי יכול להשתפר "במידה רבה" בעזרת טיפולים מתאימים. בהתאם לכך נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בגין החולשה של פלג גוף ימין, ונכות זמנית בגובה 30% בגין ההפרעות הלימודיות וההתנהגותיות. הנכות הזמנית נקצבה למשך שנתיים, כאשר "במהלך תקופת הנכות הזמנית על התובע לקבל עזרה לימודית בתדירות של 5 שעות שבועיות". המומחה קבע כי יש צורך לבצע הערכה מחודשת של מצב התובע בתום תקופת הנכות הזמנית.
3. ביום 27.2.00 הגיש המומחה חוות דעת נוספת. המומחה חזר על הערכתו כי שיעור נכותו של התובע בשל הנזק המוטורי עומד על 15%. המומחה העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע "בגין ההפרעות הקוגנטיביות, ההתנהגותיות והלימודיות" בשיעור של 40%. המומחה אפיין את התובע כמי שסובל מ"תפקוד שכלי ברמת פיגור קל, הן במטלות מילוליות והן במטלות ביצועיות". המומחה הדגיש ש"נמצאה הפרעה ניכרת בקשב ובריכוז, עם הנמכה במטלות קוגניטיביות שונות שחלקן ניתן לייחס לפיגור וחלקן ניתן לייחס להפרעות הקשב והריכוז".
המומחה הטעים כי התובע איננו מקבל טיפול כלשהו - "לא טיפול תרופתי ולא טיפול שיקומי/חינוכי". על יסוד זה ציין המומחה כי אין באפשרותו "לקבוע מה גודלו של המרכיב האורגני בנזק המוחי בגין חבלת הראש ומה גודלו של המרכיב הסביבתי של חסך טיפולי וחינוכי מתאים". המומחה אף הוסיף שמצבו של התובע הוא גרוע יותר ממצבו בשנת 97', ושהחמרה זו "נובעת מהעדר טיפול מתאים במצבו ולא בגין החמרה אורגנית ממשית".
המומחה שב על המלצתו בנוגע להענקת טיפול מתאים לתובע, ולצורך לשקול את דרגת נכותו הסופית לאחר טיפול כזה.
4. בעקבות דברים אלה, נערך דיון בפני כב' השופטת אור ביום 30.7.00. עיקרו של הדיון סב על שאלת התשלומים התכופים ומתן התחייבות לבית חולים אלי"ן, התחייבות שתאפשר את המשך הטיפול. בית המשפט קבע הסדר, לפיו הנתבעת 1 תשלם סכום כסף מסויים למטפל השיקומי. נקבע כי הסדר זה יעמוד בעינו למשך שנה אחת "שבתומה ייבדק התובע מחדש על ידי פרופ' שטיינברג". בית המשפט אף הורה לפרופ' שטיינברג להודיע לבית המשפט אם יש לו המלצות מסויימות ביחס לבדיקות "כאלה או אחרות".
פרופ' שטיינברג הודיע לבית המשפט ביום 6.8.00, כי הוא איננו סבור כי התובע זקוק לבדיקות נוספות, אלא לטיפול שיקומי בהקדם. הוא גם הצביע על סוג הטיפול התרופתי שיכול לשפר את כושר הקשב והריכוז של התובע.
5. עקב פרישת כב' השופטת אור, הועבר התיק על פי החלטה מיום 24.6.01. במהלך ישיבת קדם משפט שנערכה ביום 13.9.01 התחוור כי התובע איננו מטופל. כל אחד מן הצדדים הפנה אצבע מאשימה כלפי האחר. במצב דברים זה, סברתי כי המשך ההתדיינות סביב הטיפול הרפואי איננה מועילה לתובע, וקבעתי את התיק להוכחות. החלטה זו נסמכה על הודעת ב"כ התובע, לפיה "מבחינתו התיק בשל לשמיעת הוכחות", ועל הודעת ב"כ הנתבעת שאין לו התנגדות לשמיעת ההוכחות. כל אחד מן הצדדים שמר את טענותיו בנוגע לשאלה מי הכשיל את ההליך הטיפולי, ומה משמעות הכשלה זו. הצדדים היו ערוכים לשמיעת ההוכחות ביום 1.7.02.
6. ליום שמיעת ההוכחות לא הופיע פרופ' שטיינברג, המומחה מטעם בית המשפט, הואיל ולא יכול היה להתייצב לדיון במועד שנקבע, בשל הרצאות ובדיקות חולים. בשל כך נקבע בסוף ישיבת ההוכחות כי הנתבעת תהיה רשאית להמציא שאלות למומחים ולהודיע לבית המשפט, על רקע תשובותיהם, אם יש צורך בשמיעת עדויותיהם. אל פרופ' שטיינברג הופנתה שאלה בנוגע למידת ההטבה שהיתה יכולה לחול במצב התובע, אילו קיבל טיפול כראוי. הוא השיב, במכתב מיום 2.12.02:
להערכתי, אילו קיבל התובע טיפול כפי שהומלץ הן בבית החולים אלי"ן והן על ידי היתה נכותו פוחתת בכ-50%, היינו בסבירות רבה היה סיכוי שנכותו תסתכם בכ-20%.
על יסוד דברים אלה הודיעה הנתבעת כי היא מוותרת על חקירת פרופ' שטיינברג בבית המשפט. שני הצדדים הודיעו ביום 5.12.02 על הסדר דיוני הנוגע להגשת סיכומיהם.
7. מהי משמעות קביעתו של פרופ' שטיינברג ביחס לאפשרות הטבת נכותו הנוירולוגית של התובע?
התובע הוא קטין. הוא איננו מסוגל לדאוג לעצמו, גם בשל גילו וגם בשל נכותו. גם סביבתו של התובע איננה ערוכה להעניק לו תמיכה של ממש. התובע הוא בן למשפחה בת 11 ילדים, המתגוררים בכפר מרג' נעג'ה שבבקעת הירדן. הם עוסקים בחקלאות. בסמיכות למקום מגוריהם אין בית ספר לחינוך מיוחד. בית ספר כזה קיים רק בירושלים (תצהיר האב, סעיף 24). ברם, התנועה לירושלים אינה תנועה קלה, וזאת בעקבות המתיחות השוררת מאז תחילת האינתיפאדה. התובע גם נתון בקשיים כלכליים. הוא ניזקק לתשלום תכוף כדי שיוכל לזכות בטיפול השיקומי או החינוכי הנחוץ לצורך שיפור במצבו. בית המשפט הורה תחילה על תשלום של 50,000 ש"ח. ואולם, סכום זה הוצא למטרות פרנסת המשפחה. אומר אבי התובע (פרוטוקול, ע' 13, ש' 5):
ש. אני מבקש ממך שתסביר לנו לפי החשבון שלך, תסביר לנו כיצד אתה השתמשת באותם 50,000 ש"ח שקיבלתם מחברת הביטוח על חשבון התביעה של הבן שלך?
ת. קודם כל יש לי 11 נפשות בבית, אשתי היתה בחודשים האחרונים להריונה, היא ילדה בבית חולים, כמובן שיש צורך לשלם הוצאות לבית החולים, והיו הוצאות של ללכת לבית החולים ולחזור, והיו הוצאות בבית חולים, אוכל והכל היה מכיסי, האוכל לא היה של בית החולים אלא מכיסי, ואחר כך הוצאתי כסף על ילדיי, הייתי קונה להם סוכר, קמח, בגדים, הייתי קונה להם בגדים. הבן הגדול ביותר ג'דאללה היה בן 16, כולם אכלו מכיסי.
משהוצא סכום זה, הגיש התובע לבית המשפט בקשה אחרת לקביעת תשלום תכוף. הבקשה נדחתה (החלטה מיום 13.7.98), ובאותו אופן נדחתה בקשה נוספת ביום 3.8.98. כב' השופטת אור סברה שאין מקום להורות על תשלומים נוספים, מחמת כך שהתובע לא המציא קבלות הנוגעות לסכום של 50,000 ש"ח. ביום 30.7.00 נקבע כי התובעת תשלם במישרין סכום של 1,000 ש"ח למטפל שיקומי חינוכי "לפי קבלות שימציא", אך גם הסדר זה העלה חרס, והתובע לא זכה לטיפול הראוי.
הנתבעת סברה שיש לזקוף לחובתו של התובע את העדר הטיפולים. לשיטתה, לא עמד התובע בחובת הקטנת הנזק. הנתבעת סברה עוד שניתן לייחס לקטין את מחדלי הוריו; "אמנם אבי התובע הינו אישיות פיזית נפרדת מהתובע, אך לצורך ההליך התביעה הוא בא בנעלי התובע בהיותו אפוטרופסו ולא לחינם הוא מייצג את בנו במסגרת התביעה שהגיש" (סיכומים, ס' 13). עמדה זו לא ניתן לקבל. אין לזקוף לחובת הקטין את מחדלי הוריו. האפוטרופוס איננו שקול לניזוק, ורשלנותו איננה נזקפת לחובתו. הנתבעת נושאת בנזקים הכרוכים במצבו הפיזי המיוחד של התובע, ובאותו אופן היא אחראית גם לנזקים שמקורם בגורמים מעשיים, הנעוצים בחיי יום יום של התובע, שעליהם אין לו שליטה. כאשר נפגע קטין, מצבו הסביבתי הוא במידה רבה נתון המצוי מחוץ ליכולת השליטה שלו, והנזק הנגרם לו בשל כך נחשב לתוצאה שצמחה מטבע הדברים ובמהלך הרגיל. מבחינה זו מקבלת המבטחת את הניזוק "כפי שהוא". הגורמים הסביבתיים מבחינתו של הקטין הם "מעין גולגולת דקה" (ע"א 8109/95 קרנית נ' שולמית גינת, פ"ד נב(5) 637): "כפי שבדיני הנזיקין אין המעוול יכול להימנע מאחריות לנזק בטענה כי הניזוק הוא פגיע מהרגיל בגופו (גולגולת דקה), אין הוא יכול להתחמק מאחריות בטענה כי הניזוק פגיע מרגיל בכיסו" (ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449), ועל פי אותו הגיון אין הוא יכול להתנער מאחריות בשל תנאים סביבתיים או תרבותיים שהקטין נתון בהם. עמד על דברים אלה בית המשפט בע"א 4192/99 אבישג אברהם (קטינה) נ' ש.ר.ב. שירותי רפואה ובריאות, דינים עליון נח 439. באותה פרשה חייב בית המשפט את הנתבעת בשל נזקים שנגרמו לתובעת בעת שנולדה. נקבע כי בית החולים התרשל בקביעת גיל ההריון ומועד הלידה המשוער. בית החולים טען כי יש לייחס אחריות תורמת לקטינה, וזאת בשל כך שאמה לא היתה במעקב במהלך ההריון, ומסרה מידע שגוי על הוסת האחרון. מבחינה עיונית נדחתה הטענה, בשל כך שאין לזקוף לחובת הקטינה את מחדלי הוריה. אומר בית המשפט (בסעיף 17):