התקבלה תביעה נגד לאומי קארד בע"מ בעניין ביטול עסק לרכישת יחידות נופש

1.         רקע עובדתי

התובעים, הינם אנשים מבוגרים (כיום התובע בן 78 והתובעת בת 73, כאשר האירועים הרלוונטיים היו לפני כארבע שנים ואז גילם היה נמוך בהתאמה), אשר הוטעו ע"י חברות לשיווק יחידות נופש (דיברסיון אינבסטמנט ל.ט.ד. + וי.אם.סי בע"מ) (להלן: "בית העסק" או "חברות הנופש"), לחתום על חוזה לרכישת יחידת נופש, כאשר הובטח להם, כי יוכלו ליהנות משהיה בת שבוע במלון היוקרה "קמפינסקי" בבודפסט, ללא כל תמורה כספית נוספת; התובעים, כיוצאי הונגריה, אשר נוסעים כמדי שנה לבודפסט, רכשו לפיכך את תעודת יחידת הנופש, כמי שמאפשרת להם שהייה במלונות יוקרה ובראש ובראשונה מלון "קמפינסקי" בבודפסט.

            התובעים חתמו על חוזה לרכישת יחידת הנופש, ביום 08.01.02, בעלות של 43,605 ש"ח וביקשו לשלם סכום זה ב- 36 תשלומים באמצעות כרטיס אשראי שהונפק לתובע ע"י הנתבעת, שהיא חברה לכרטיסי אשראי וחברה בת של בנק-לאומי לישראל בע"מ.

כבר באותו יום של חתימת החוזה, הגיעו התובעים למסקנה, כי אין להם עניין ביחידת הנופש שרכשו ועל כן, התקשרו לבית העסק (חברות הנופש) ודרשו לחזור בהם מהעסקה; בית העסק סירב לבטל את החוזה, תבע תשלום קנס-ביטול שלא כדין (בגובה 2,500$); מאחר והתובעים לא רצו לשאת בעלות הביטול, ביקשו הם לשקול זאת בשנית.

            ביום 11.03.02, קיבלו התובעים לביתם, תעודת בעלות של יחידת הנופש שרכשו, רשומה על שמם וכן עותק מרשימת האתרים שהובטחו להם כאתרי יוקרה. התובעים הבינו, כי כל האתרים שהובטחו להם כאתרי יוקרה, הם בעצם אתרים ספורטיביים ולא אתרי יוקרה המתאימים לגילם, כפי שהובטח להם, וכן שמלון "קמפינסקי" כלל לא מופיע ברשימת אתרים זו.

            ביום 29.04.02, פנו התובעים לנתבעת, טלפונית, לברר את האפשרות לביטול המשך התשלומים לחברות הנופש על-ידם, וזו האחרונה, באמצעות נציגה, שלחה לתובעים את סעיפי החוק המתייחסים לביטול עסקת יחידות נופש (סעיפים 14א + 14ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 - להלן: "חוק הגנת הצרכן").

            ביום 06.06.02, פנה התובע סופית במכתב לנתבעת, בו דרש במפגיע הפסקת התשלומים על-ידו, היות ובית העסק הוליך את התובעים שולל ובפועל מסר להם רשימת אתרי נופש שאינם מתאימים לגילם (אנשים בני 70+ כאמור).

            תגובת הנתבעת מיום 11.06.02, הייתה שהיא מנועה מלבטל את העסקה כיוון והפניה של התובעים לא נעשתה לבית העסק משך 14 יום מיום חתימת חוזה יחידת הנופש או קבלת טופס גילוי נאות (המאוחר ביניהם), או כי פניית מחזיק הכרטיס (התובע) לחברת האשראי (הנתבעת) לא נעשתה תוך 30 יום ממועד חתימת חוזה יחידת הנופש או קבלת דף גילוי נאות (לפי המאוחר).

כפי שיפורט בהמשך, לא נאמר ע"י הנתבעת, בשלב זה דבר וחצי דבר, כי מדובר ב"עסקת קרדיט" ובשל כך מנועה הנתבעת מלבטל את החיוב בתשלומים (טענה זו עלתה לראשונה במכתב הנתבעת מיום 28.10.03).

            כיוון שהתובעים היו בדעה, כי מאחר ולא נמסר להם טופס גילוי נאות וכיוון שרומו, כתב ב"כ התובעים לנתבעת מכתב נוסף ביום 01.09.02, ונענה במכתב הנתבעת מיום 23.09.02 בתשובה החוזרת, בצורה זו או אחרת, על תשובתה במכתבה הקודם, אולם מוסיפה ששאלת תוקפו של טופס הגילוי וטענת המרמה, הינן טענות אשר צריכות להיות "מופנות כנגד בית העסק ומקומן בבית המשפט".

            ביום 30.07.02, הוגש ע"י התובעים, כתב תביעה נגד חברות הנופש ונגד כפיר וענונו. 

ביום 24.09.03, ניתן פסק-דין על-ידי בת.א. 191148/02, כנגד חברות הנופש, ובו נקבע, כי התובעים פנו לבית העסק לביטול העסקה במועד, קרי מייד כאשר חזרו לביתם מהפגישה בה הוחתמו על חוזה רכישת יחידת הנופש, ומכאן, בין היתר, שהפנייה לביטול לבית העסק, נעשתה במסגרת הזמן שהוקצב בחוק לביטול עסקת נופש (14 יום); פסה"ד הגיע לידי הנתבעת ביום 01.10.03.

            ב"כ התובעים, פנה מייד עם קבלת פסה"ד הנ"ל אל הנתבעת, במכתב מיום 08.10.03 ותבע, לאור ביטול העסקה, ולאור התכתובת הנ"ל עם הנתבעת, להחזיר את הכספים שנגבו על ידה מעם התובעים, ולהפסיק את גביית הכספים.

            תשובת הנתבעת מיום 28.10.03 הייתה, כאמור, כי ממצאי פסה"ד אינם מעניינה, היות והם במישור היחסים שבין התובעים ובית העסק; כמו כן, העלתה הנתבעת לראשונה, כי העסקה שבוצעה הייתה עסקת קרדיט, על-פיה זוכה כבר בית העסק במלוא סכום העסקה ולפיכך, עצירת חיובי הנתבעים, אינה עצירת תשלומים לבית העסק בגין העסקה, אלא עצירת החזר-הלוואה שהעמידה הנתבעת לתובעים (להלן : "עסקת קרדיט" או "תשלום קרדיט").

            הערה בשולי הדברים, למקרא סיכומי הצדדים, חומר הראיות שבתיק וכתבי הטענות, למדתי, כי התובעים לא ציינו ולא האירו, כי בפניי תלויה ועומדת התביעה שלהם (ת.א. 191148/02 הנ"ל). בתביעה זו, נתבע עובד בית העסק באופן אישי, בשם כפיר וענונו, בעילת תרמית - בגין האירועים הקשורים עם חתימת החוזה וההליכים הקשורים לכך; הצדדים בתביעה הנוספת, הסכימו ביום 30.04.06, כי יש להמתין בתיק זה לסיום ההליכים עד למתן פסה"ד בתובענה שהוגשה נגד לאומי קארד.

סברתי שיהיה נכון, להביא עובדה זו, בפרק הרקע העובדתי, כדי שהתמונה תהיה שלמה, הגם שעובדה זו אינה קשורה ישירות לעניין הנדון בתיק זה ובודאי שאין בה, כדי לשנות את המסקנות וההכרעה.

2.         טענות הצדדים

לטענת התובעים, לנתבעת לא הייתה הזכות לחייב אותם בכספי העסקה שלפנינו ממספר טעמים;

            טעם ראשון - התובע לא חתם עם בית העסק ולא נתן הסכמתו לעסקת קרדיט. בין התובע לנתבעת לא היה ולא נחתם "חוזה כרטיס חיוב", בניגוד לקבוע בסעיף 2 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: "חוק כרטיסי חיוב"); משכך, לא ניתן לחייבו בעסקת קרדיט ולא היה מקום ממנו יכול היה התובע ללמוד על ההגדרה של עסקת "קרדיט פלוס" על-פיה חייבה הנתבעת את התובע (קרי: זיכוי בתשלום אחד של בית העסק, תוך הלוואה וחיוב בתשלומים ללקוח).