רקע והליכים
א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט גרשון) מיום 25.9.05 בבר"ע 1720/04, בגדרו בוטלה החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (הרשם גד אנגל) מיום 7.7.04.
ב. ביום 11.11.92 כרתו המשיבה ובעלה עם הגב' טטיאנה קריצין (להלן קריצין) חוזה למכירת דירתם לה. לצורך תשלום חלק מן התמורה לוותה קריצין מן המבקש (להלן הבנק) סכום של 137,000 ש"ח, אשר הופקד בחשבונם של המשיבה ובעלה. לצורך קבלת ההלוואה מישכנה קריצין את זכויותיה לפי חוזה המכר לטובת הבנק, והמשיבה ובעלה חתמו על התחייבות בלתי-חוזרת כלפי הבנק, לפיה התחייבו בין היתר שלא לבטל את הסכם המכר ללא הסכמתו. בסופו של יום, בוטל הסכם המכר בהסכמת הצדדים לו, מבלי שהבנק נתבקש ליתן הסכמתו לביטול. המשיבה ובעלה השיבו את כספי ההלוואה שקיבלו ישירות לידי קריצין.
ג. (1) הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד קריצין, במסגרתם מסר למשיבה ובעלה הודעת פינוי מן הדירה. המשיבה ובעלה פנו בתביעה לבית-משפט השלום בחיפה, אשר קבע ביום 7.6.98 (השופטת בר-זיו בת"א (חיפה) 64597/96) כי הבנק לא היה זכאי לנקוט כנגדם בהליכים שנקט, וכי עליו להימנע מפינוי המשיבה ובעלה מן הדירה בשלב זה. בעקבות זאת, הגיש הבנק תביעה לבית-המשפט המחוזי כנגד המשיבה ובעלה (ת"א 314/99) בגין הפרת כתב ההתחייבות, בגדרה טען כי עליהם להשיב לו את כספי ההלוואה וכי הסכם ההלוואה מהווה גם הסכם משכון, ותבע את מימושו על-ידי פינוי הדירה. פסק-הדין ניתן ביום 12.11.02 (מפי השופט שפירא), ובו נקבע כי התחייבות המבקשת ובעלה לרישום המשכון לא בוטלה מעולם ואין כל סיבה שהבנק יינזק מרשלנותם. לפיכך, חויבו המבקשת ובעלה לשלם לבנק את החוב בגין החזר ההלוואה, ונקבע כי עליהם להשלים את רישום המשכון על דירתם לטובת הבנק. כן נקבע כי אם לא יוחזר סכום החוב לידי הבנק בתוך 60 ימים ולא יגובש הסדר אחר בין הצדדים, יוכל הבנק לפעול במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לגביית החוב, ואף לממש את המשכון. בית-המשפט ציין כי ככל שיינקטו הליכי ההוצאה לפועל "כי אז יחולו על ההליך הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, על כל המשתמע מכך". לא למותר להזכיר, כי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן חוק ההוצאה לפועל) קובע:
"38. הגנת בית המגורים
(א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.
(ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת".
פסק דינו של השופט שפירא נעשה חלוט.
(2) משלא שולם החוב נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיבה, וביקש לפנותה מן הדירה ולקבוע כדיור חליפי תשלום שכר דירה בסך 300 דולר לחודש למשך שישה חודשים. מנגד, עתרה המשיבה לקבוע כי היא זכאית לחסות בצל הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן חוק הגנת הדייר), ולחלופין, בשל נסיבותיה המיוחדות לקבוע כי דיור חלוף בעבורה הוא המשך מגורים בדירתה ו/או בדירה חליפית לכל ימי חייה. יוזכר כי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר קובע:
"33(א).
החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתא או בפשיטת רגל יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר לדורות החדש".
בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 7.7.04, נקבע כי הואיל וזכויות הבעלות בדירה אינן רשומות בפנקס המקרקעין, הנה בהתאם להלכתו של בית-משפט זה, אין להחיל את הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כי אם את הוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. צוין כי גם לאחר מימוש הדירה לא ייפרע הבנק יותר ממחצית סכום החוב, העולה כדי מליון ש"ח, ולאור המצב הסוציואקונומי הקשה בו נתונה המשיבה, אין ביכולתה לפרוע ולוא גם מקצת החוב בדרכים אחרות. בהתאם לכך, נקבע כי המשיבה תפנה את הדירה עד ליום 1.10.04, ולאחר מכן ישולם לה שכ"ד בסך 450 דולר לחודש למשך שמונה חודשים.
(3) המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי ביטל את החלטת ראש ההוצאה לפועל. נקבע, כי אין מניעה לרשום את הדירה על שם המשיבה, וכי הסיבה היחידה לכך שהדבר לא נעשה עד כה נעוצה בניגוד העניינים הלכאורי שבו מצוי כונס הנכסים, אשר הוא שלוחו של הבנק אך גם "קצין בית המשפט" באשר לאינטרס של המשיבה. לפיכך, הורה בית-המשפט על החזרת העניין לראש ההוצאה לפועל על-מנת שזה ייתן לכונס הנכסים הוראות בדבר השלמת רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה. לאחר ביצוע רישום הזכויות האמור, ישוב ראש ההוצאה לפועל וידון מחדש בבקשת הבנק לפינוי הדירה. בית-המשפט ציין כי לא היה כאן ויתור מצד המשיבה על הזכויות שלפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, שכן אין לראות באמירת השופט שפירא בפסק-דינו בת"א 314/99 בעניין סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, משום שלילת זכותה של המשיבה לפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר; אמירתו זו באה אך כדי להבהיר שיש לשמור על זכויותיה של המשיבה.
הבקשה לרשות ערעור
ד. (1) כלפי פסק-הדין שבערעור הוגשה הבקשה הנוכחית. בבקשה נטען כי קביעתו של השופט שפירא היא חד-משמעית, ולפיה למשיבה תעמוד לכל היותר הגנת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ולא הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אין מקום לפרשנות לפיה המשיבה זכאית לחסות תחת שתי ההגנות במקביל. עוד נטען, כי בניגוד מוחלט למדיניותו של בית-משפט זה ולהלכה הברורה בדבר הגישה המצמצמת לפרשנות שיש ליתן לחוק הגנת הדייר, בית המשפט קמא קבע למעשה כי יש להרחיב את תחולתו של חוק הגנת הדייר וכי אין לשלול מהמשיבה, שאינה רשומה כבעלים של הדירה, את הזכות לחסות תחת הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בנוסף נטען כי לבית המשפט קמא - בשבתו כערכאת ערעור על ראש ההוצאה לפועל - לא היתה הסמכות ליתן פרשנות לפסק-דינו של השופט שפירא, שניתן במסגרת תביעה אזרחית באותה ערכאה שיפוטית. עוד נטען, כי פסק-הדין קמא מוביל לתוצאה בלתי-רצויה, המנוגדת לנקודת האיזון בין האינטרסים המתנגשים של הצדדים, בפגעה בכלל הזוכים בהוצאה לפועל המבקשים לממש נכסי מקרקעין של חייבים.
(2) המשיבה מצדה טענה כי לא הזניחה את רישום הדירה על שמה, שכן רק לאחרונה נסללה הדרך לכך, וכונס הנכסים הוא שנמנע מלבצע את הרישום בפועל בשל ניגוד העניינים בו הוא נתון. בנסיבות אלה, טענה, האבחנה בין רישום הדירה על שמה בלשכת רישום המקרקעין לבין אי-רישומה, היא מלאכותית, ויש לקבוע כי המשיבה חוסה תחת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. לחלופין טענה המשיבה, כי נוכח נסיבותיה האישיות - ובכללן מצבה הרפואי (היותה קטועת רגל, מחלות קשות מהן היא סובלת והיותה נכה בשיעור 100%), היותה אלמנה המתקיימת מקצבת נכות, המצב בו נתונים ארבעת ילדיה והיעדר כל סיכוי שתחול הטבה כלשהי במצבה הבריאותי או הכלכלי - יש לקבוע כי הסידור החלוף יהא הסדרת מקום מגורים ראוי לכל ימי חייה.
דיון והכרעה
ה. (1) החלטתי לפעול לפי הסמכות שבתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור, ולקבל את הערעור חלקית. זאת לאחר שניתנה הזדמנות למשיבה להידרש לכך ונתקבלה הסכמתה להליך.
(2) ראשית, אניח בצריך עיון את השאלה אם בית המשפט קמא יכול היה לפרש - בגדרי הליכי הוצאה לפועל - את פסק דינו של השופט שפירא ככזה שאינו מוציא מתחולתו את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר; הרי היה בידי השופט שפירא להידרש גם לסעיף זה והוא לא עשה כן. זאת, כיוון שנראה לי כי במהות הדברים יש מקום לקבל את הערעור חלקית כאמור, וזאת באשר לתחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אך לקבוע דיור חלוף לכל ימי חייה של המשיבה, בתנאים שיפורטו.