פסק דין (משלים)
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, פנה אלינו - פניה נדירה - בבקשה להבהיר את פסק הדין שניתן על ידינו ביום ג' אדר א' תשס"ג (5.3.03), שם הורינו כי הנישואין האזרחיים של הצדדים יותרו באמצעות הוספת משפט אחד בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר בו ייאמר כי "בית הדין מתיר בזה את הנישואין". הפניה אלינו נעשתה במסגרת החלטה בתיק בג"ץ 2232/03.
שלוש שאלות עורר בית המשפט בנושא התרת נישואין אזרחיים:
א. על פי איזה דין נערכה התרת הנישואין?
ב. מה הן העילות לכך?
ג. האם די בבקשת צד אחד?
להלן עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: הצדדים, בהיותם אזרחי ישראל ותושביה, ערכו ביום 17.10.87 טכס נישואין אזרחיים בקפריסין. הצדדים הגישו את תעודת הנישואין למשרד הפנים, אשר רשם אותם כנשואים על פיה. לבני הזוג ילדה קטינה בת כ-13 שנה. לפני כ-3 שנים פרץ סכסוך בין הצדדים, והם מנהלים מאז הליכים שונים בבית המשפט לעניני משפחה ובבית הדין הרבני. לאחר שתביעת האשה לשלום-בית נמחקה על פי בקשתה, הגיש הבעל לבית הדין האזורי תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י ולחילופין לגירושין. בית הדין האזורי קיבל את התביעה ונתן פסק-דין הצהרתי לפיו "הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י". בהמשך, על סמך בקשות הבהרה, החליט בית הדין האזורי, כי כל אחד מן הצדדים רשאי להתחתן ככל אדם פנוי. בערעור שהגישה האשה, טענה היא, שניסוח פסק הדין על ידי בית הדין האזורי, שקבע שהצדדים אינם נשואים כדת משה וישראל, אינו מאיין את הנישואין האזרחיים, ועל כן טעה בית הדין בקובעו כי הצדדים רשאים להתחתן כפנויים. כאמור, בפסק הדין בערעור הורינו לבית הדין האזורי להוסיף פיסקה בה ייאמר כי בית הדין מתיר את הנישואין. משנתן בית הדין האזורי פסק-דין משלים כאמור, עתרה האשה לבג"ץ, בטענה כי הנישואין האזרחיים הותרו ללא שום עילה בדין, וזאת רק מאחר ומדובר בנישואין אזרחיים ולא כדת משה וישראל.
בין היתר, צירפה האשה לעתירתה לבג"ץ, מסמך שהופק על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיה בשנת 2000 נישאו בחו"ל כ-5,600 תושבים ישראליים, המהווים כ-7% מכלל הישראלים אשר נישאו בשנה זו. חלקם אומנם נישא בנישואין דתיים, אך מתוכם נישאו בקפריסין 1,381 זוגות ישראלים, בהם 735 זוגות שהן החתן והן הכלה רשומים כיהודים במירשם האוכלוסין בישראל. אכן, מדובר בתופעה מצערת המבטאת את ממדי החילון של מדינת ישראל. ככל שרבו נישואין אזרחיים של יהודים אזרחי ישראל, כן רבו גם רבו הגירושין של אותם אנשים. הרי אין זה סוד, שלפי דיני ישראל קשה יותר להתגרש מאשר להינשא. רובם ככולם של זוגות יהודים המעדיפים להינשא בנישואין אזרחיים, עושים זאת לא בגלל הקושי להינשא כדמו"י, אלא עקב הקושי להתגרש כדמו"י. הקושי נעוץ בעילות הגירושין המצומצמות על פי דיני ישראל, ובדרישה שהבעל הוא שיגרש את אשתו, מרצונו, באמצעות גט. כאמור, תופעת הנישואין האזרחיים, הינה תופעה מצערת, שיש להתמודד איתה בדרכי חינוך והסברה באשר לקדושת המשפחה בישראל, ולא ניתן להאריך בכך במסגרת פסק-דין זה.
השאלה העקרונית, שפרשה זאת מציבה בפנינו היא, מהי הדרך הנכונה על פי הדין בישראל, "להתיר" את קשר הנישואין האזרחיים שנוצר - ככל שנוצר - בין איש ואשה יהודים, אשר נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל.
ראשית ייאמר, כי העובדה שבני זוג יהודים, שהינם אזרחי ישראל, ערכו טכס נישואין אזרחי בקפריסין, ועל פיו נרשמו בני הזוג כנשואים במירשם האוכלוסין, אין בה כשלעצמה בכדי לקבוע כי על פי הדין בישראל נישואין אלו הינם בני תוקף לכל דבר וענין. בהתאם לסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, אין הרישום בדבר המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן), מהווה אף ראיה לכאורה לנכונות הרישום. זו עצמה סיבה שפקיד המרשם נדרש לרשום שינויים בדבר המצב האישי על סמך תעודות שתוקפן החוקי בישראל אינו ברור.
שאלת התוקף של נישואין-אזרחיים בין בני זוג יהודים-ישראלים הינה, בעיקר, בת שני פנים. הפן האחד הוא, בחיובים ההדדיים שבין בני הזוג. האם הדין במדינת ישראל מכיר בנישואין אלו כיוצרים מערכת חיובים רגילה של "סטטוס"? האם נוצר חיוב של מזונות? האם קמה לבן-הזוג זכות לירושה? הפן השני הוא, בהשלכות של נישואין אלו כלפי צד שלישי - האם נישואים אלו מונעים את בני הזוג מלהינשא לצד שלישי, עד שנישואין אלו יפורקו, או בלשוננו "יותרו" (מלשון "להתיר קשר"), כדין?
הפן הראשון, תוקפם של נישואין אזרחיים שנערכו בחוץ-לארץ בין יהודים אזרחי המדינה ביחס לחיובים ההדדיים בין בני הזוג, נידון באופן יסודי, בצורה אנליטית ומעמיקה, על ידי פרופ' מנשה שאוההמנוח, בספרו "הדין האישי בישראל", מהדורה שלישית מורחבת, כרך שני, עמ' 572-539. מסקנתו של פרופ' שאוה היא (שם, בעמ' 559):
"בבוא בית-משפט אזרחי לדון בתוקפם של נישואין אזרחיים, שנערכו בחו"ל בין בני זוג יהודים אזרחי המדינה, שומה עליו לבדוק תוקפם על פי הדין העברי, בתור 'דינם האישי' של בני-הוזג כמשמעותו בסימן 47 לדבה"מ, מבלי להיזקק לדין מקום עריכת הנישואין".
מסקנה זו אומצה, בין היתר, על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא ח' פורת) ב-ע"מ 1044/99 זינגר-ברוכוביץ נ' ברוכוביץ פ"מ תשנ"ח (3) 204. באותו מקרה נדחתה תביעת מזונות של האשה שנישאה לבעלה ב"נישואי פרגוואי". בית המשפט קבע כי בעת הנישואין היו שני בני הזוג תושבי הארץ ואזרחיה, ולכן דינם האישי בעת הנישואין הוא דין תורה. היות והם לא נישאו על פי דין תורה, לא ניתן להכיר באשה כנשואה לצורך חיוב המזונות.
אכן, מקובלת עלינו דעתו של פרופ' שאוה, שיש צורך ע"פ החוק בישראל בבדיקת תוקף הנישואין ע"פ הדין העברי. מקובלת עלינו גם עמדתו של בית המשפט המחוזי לענין אי-חיוב הבעל במזונות האשה. לדעתינו, אותו דין צריך לחול ביחס לדין הירושה של בן-הזוג, אבל כמובן, אין זה מעניינו של ערעור זה.
הפן העיקרי השני הוא, בהשלכות נישואין אלו כלפי צד שלישי. כאן המצב הוא שונה. על פי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:
"נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם- מאסר חמש שנים".
וסעיף 178(1) לחוק זה קובע: