השופטת ד' ביניש:
העותרת (להלן גם: "האישה") והמשיב 3 (להלן: "המשיב" או "הבעל") הינם בני-זוג נשואים, החיים בפירוד. העותרת מתגוררת כיום בארצות הברית יחד עם שני הילדים של בני-הזוג, ואילו המשיב מתגורר בארץ. העתירה מופנית כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול, לפיה בית הדין הרבני האזורי מוסמך לדון בתביעת הגירושין שהגיש המשיב כנגד העותרת, וכן בסוגיות של החזקת הילדים וחלוקת רכוש שנכרכו בתביעת הגירושין. לבקשת העותרת ובהסכמת המשיב, ניתן צו על תנאי וכן צו ביניים, אשר ביטל את הדיון שנקבע בבית-הדין הרבני האזורי, והורה לו להימנע מלדון בהחזקת הילדים ובחלוקת הרכוש עד להכרעה בעתירה.
עיקרי העובדות
1. בני הזוג, אזרחי ישראל, הכירו בארצות הברית ונישאו שם בשנת 1991 בנישואין אזרחיים. בשנת 1992 חזרו בני-הזוג לישראל, נישאו כדת משה וישראל, והחלו להתגורר יחדיו בארץ. כאן נולדו שני ילדיהם, הבן יליד 1993 והבת ילידת 1995. בשנת 1995 מכרו בני-הזוג דירה בבעלותם, ורכשו בית במושב הקרוב לעיר אשדוד, שנרשם על-שם שניהם בחלקים שווים.
יחסיהם של בני-הזוג ידעו משברים לא מעטים. הדברים הגיעו לידי כך שבמאי 1996, עזבה העותרת עם שני הילדים כדי להתגורר אצל אחותה בארצות הברית, ואילו המשיב נשאר בישראל. באוקטובר 1996 נעתרה האישה לבקשת הבעל, וחזרה עם הילדים לארץ. המשפחה עברה להתגורר בבית שרכשו במושב. אולם כבר בדצמבר אותה שנה, הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה כנגד בעלה למזונות, להחזקת ילדים ולצו הגנה, עקב אלימות שלטענתה הפעיל נגדה. התביעה נמחקה בהסכמה, לאחר שבני-הזוג הסכימו לנסות לשקם את יחסיהם בעזרת טיפול זוגי.
באוגוסט 1997, בהמלצת יועצת נישואין, נסעו בני-הזוג עם ילדיהם להתגורר בארצות הברית. עובר לעזיבת המשפחה לארצות הברית, הושכר בית המגורים במושב לתקופה של שנה, עם אופציה לשוכר להארכת השכירות לשנה נוספת. חלק מתכולת הבית נמכרה, ואילו החלק האחר אוחסן בבית ההורים של בני הזוג. בעת רכישת כרטיסי הטיסה לארצות הברית, רכשו בני-הזוג גם כרטיסי-טיסה חזור לישראל, שתוקפם היה למשך שנה, עד אוגוסט 98'. הצדדים נתונים במחלוקת בנוגע למטרה לשמה נרכשו כרטיסי-הטיסה חזור: לטענת העותרת, החלטתם המשותפת היתה לעזוב את ישראל ולהשתקע בארצות הברית, וכרטיסי-הטיסה חזור נרכשו רק לצורך ביקור המשפחה בארץ ולצורך סידורים למכירת הבית בישראל. מנגד, טוען המשיב כי רכישת כרטיסי-הטיסה חזור מעידה כי מלכתחילה הוסכם בין בני-הזוג כי השהות בארצות הברית תהיה זמנית.
עם הגיעם לארצות הברית, שכרו בני-הזוג דירה. העותרת, שברשותה אישור עבודה ("גרין-קארד"), החלה לעבוד כפקידה. הבעל, שהיה חסר אישור עבודה, הועסק לפרק זמן מסויים על-ידי אחיה של העותרת. המעבר לארצות הברית לא סייע לפתרון המתחים בין בני-הזוג, ובמאי 1998 עברה האישה להתגורר יחד עם הילדים בבית אחותה בארצות הברית, בנפרד מן המשיב. במהלך אותה תקופה, החלו להיבדק על-ידי שירותי הרווחה בארצות הברית חשדות כנגד הבעל להתעללות מינית בילדיו, עקב דיווח של הגננת על התנהגות מוזרה מצד אחד מילדי בני-הזוג. לטענתה של העותרת, הובהר לה על-ידי רשויות הרווחה כי עליה למנוע מגע בין הילדים לבין המשיב, שאם לא כן יועברו הילדים למשפחה אומנת. ביום 30.4.98 הגישה האישה לבית-משפט בניו-יורק, תביעת גירושין כנגד המשיב, במסגרתה תבעה גם את החזקת הילדים, מזונות, חלוקת רכוש וכן צו הגנה, נוכח אלימות שלטענתה הפעיל הבעל נגדה ונגד הילדים. בית-המשפט בניו-יורק נתן צו הגנה זמני לטובת האישה במעמד צד אחד, תוך שהעניק לה את המשמורת הזמנית על הילדים. הדיון במעמד הצדדים נקבע ליום 8.5.98, תוך שכתבי בי-דין והזמנות לדיון נמסרו לידי הבעל. בינתיים, נעצר הבעל בגין תלונה שהגישה העותרת במשטרה על אלימות שלטענתה הפעיל נגדה. בעניין זה התקיים דיון בפני שופט ביום 3.5.98. הבעל שוחרר מן המעצר בערובה, לאחר שחתם על התחייבות כי הוא מסכים שיוצא נגדו צו הרחקה מאישתו ומילדיו למשך שישה חודשים. למחרת, ביום 5.5.98, יצא הבעל את ארצות הברית וחזר לישראל. משלב זה, התנהלו הליכים שונים, לעיתים סותרים, בישראל ובארצות הברית. לשם נוחות הדיון, נבחין בין המשך ההליכים שהתקיימו בארצות הברית לבין ההליכים שנתקיימו בארץ.
המשך ההליכים בארצות הברית
2. כאמור, המשך הדיון בבית-המשפט בניו-יורק בנוגע לתביעה שהגישה האישה נקבע ליום 8.5.98, ואמור היה להתקיים במעמד שני הצדדים. אלא שבתאריך זה כבר עזב הבעל לישראל, ולא מינה מי מטעמו לייצגו בדיון. נוכח העדר התייצבות מצד הבעל והעדר התנגדות מצידו לתביעה, האריך בית-המשפט בניו-יורק ביום 11.5.98 את צו ההגנה הזמני שנתן, וכן הוציא צו שהעניק לאישה באופן זמני משמורת בלעדית פיזית וחוקית בילדים. כן אסר בית-המשפט על דיספוזיציה ברכוש בני הזוג בארצות הברית ובישראל, עד למתן החלטה אחרת.
ביום 27.7.98, נתן בית-המשפט בניו-יורק את החלטתו בתביעתה של האישה, שנכנסה לתוקף ביום 19.8.98. בהחלטתו, הורה בית-המשפט על גירושין אזרחיים בין בני-הזוג. כן ניתנה לאישה משמורת פיזית וחוקית בלעדית בילדים, ללא זכויות ביקור לבעל. נקבע כי הבעל ישלם מזונות ילדים בסכום של 350$ לחודש. כמו-כן, הורה בית-המשפט כי הבעל ישלם לעותרת את סכום כתובתה. כן הורה שביתם של בני הזוג בישראל יימכר לשם חלוקת שוויו בין בני-הזוג, תוך שהעותרת תקבל מן המשיב 30,000$ נוספים, בהיות סכום זה מתנה שניתנה לה בלבד על-ידי הוריה בעת רכישת הבית. לבסוף, הורה בית-המשפט לבעל למסור לאישה גט בבית-דין רבני בניו-יורק. סיומם של הליכים אלה הוא בצו שהוציא בית-המשפט בניו-יורק נגד הבעל, האוסר עליו לבוא במגע עם העותרת ועם הילדים עד שנת 2013, בהגיע הבת לגיל 18. על החלטות אלה של בית-המשפט בניו-יורק לא ערער הבעל.
3. בתחילת שנת 1999, הגיש המשיב לרשות המרכזית בישראל בקשה להחזרת ילדיו מארצות הברית לישראל לפי אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית (להלן: "אמנת האג" או "האמנה"). הבקשה הועברה לרשות המרכזית המתאימה בארצות הברית, ובעקבותיה הוגשה לבית-המשפט בניו-יורק תביעת הבעל להחזרת הילדים לישראל. באוגוסט 1999 הגיע הבעל לארצות הברית, לצורך בירור בקשתו לפי אמנת האג, אולם עזב זמן קצר לאחר מכן לישראל מחשש שייעצר, עקב תלונה חדשה שהגישה נגדו העותרת. נוכח התפתחות זו, לא היה הבעל נוכח בדיון בבקשתו, אולם היה מיוצג בהליכים אלה על-ידי פרקליט אמריקאי וכן על-ידי בא-כוחו שלפנינו. טענתם של באי-כוח הבעל בפני בית-המשפט בניו-יורק היתה כי העותרת הרחיקה מהבעל את הילדים שלא כדין, כאשר לא החזירה אותם לישראל עד אוגוסט 98', עת פקעו כרטיסי-הטיסה חזור שרכשו בני-הזוג מראש. בית-המשפט בניו-יורק ניהל דיון בבקשה, במהלכו נחקר עד מטעמו של המשיב. החלטת בית-המשפט היתה כי לא הוכח שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים אינו בניו-יורק, ולפיכך, נדחתה בקשת הבעל להחזרת הילדים לישראל על פי אמנת האג.
על החלטה זו, ערער הבעל באמצעות פרקליטו לבית-המשפט לערעורים של מדינת ניו-יורק. בהחלטה מנומקת מיום 18.1.01, קבע בית-המשפט כי על הערעור להדחות. בית-המשפט הדגיש כי על אף שהילדים נולדו בישראל והם אזרחיה, הם בילו מחצית מחייהם בארצות הברית. כן נקבע כי לא הובאו ראיות משכנעות לתמיכה בטענת הבעל, לפיה שהות המשפחה בארצות הברית נועדה להיות זמנית בלבד. לדעת בית-המשפט, חומר הראיות מצביע על מסקנה הפוכה, לפיה בני הזוג התכוונו להשתקע ולבנות את חייהם בארצות הברית, וכי לא היתה הסכמה מצד האישה לחזור לישראל לאחר שהבעל עזב. מאחר שכך, לא הוכיח הבעל כי בעת שהאישה לא החזירה את הילדים לישראל, מקום מגוריהם הרגיל - כמשמעות ביטוי זה באמנת האג - היה מחוץ לארצות הברית. מטעמים אלה, לא ראה בית-המשפט לערעורים להורות על החזרת הילדים לישראל והערעור נדחה.
ההליכים בישראל
4. לאחר שעזב את ארצות הברית והגיע לישראל ביום 6.5.98, הגיש המשיב ביום 18.5.98 תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. בתביעתו, כרך המשיב את חלוקת הרכוש של בני-הזוג, את סוגיית מזונות האישה ומזונות הילדים וכן את החזקת הילדים. בכתב-התביעה, ביקש הבעל כי בית-הדין יורה על השבתם המיידית של הילדים לישראל והעברתם לחזקתו, אם כי הוסיף שהוא נוקט בהליכים משפטיים לצורך השבת הילדים לפי אמנת האג.
מספר שבועות לאחר מכן, ביום 13.7.98, הגישה העותרת בהיותה בארצות הברית, תביעה בבית-המשפט לענייני משפחה בישראל, לפירוק שיתוף בבית שרכשו בני-הזוג בארץ ולחלוקת המטלטלין שאוחסנו אצל הורי בני-הזוג. לטענתה של העותרת, היא הגישה תביעתה בארץ לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי, לפיו החלטת בית-המשפט האמריקאי בנוגע לדירה בישראל, אינה תקפה לפי הדין הישראלי. מנגד, הגיש המשיב לבית-המשפט למשפחה בקשה לדחיית תביעתה של העותרת על הסף, בנימוק כי כרך את סוגיית הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני קודם לכן. בעת כתיבת פסק-דין זה, הודיענו בא-כוח המשיב כי ביום 3.9.01 נענה בית-המשפט לענייני משפחה לבקשת מרשו, ודחה את תביעת העותרת על הסף, בנימוק כי הסמכות בנוגע לפירוק השיתוף נתונה לבית-הדין הרבני.
ביני לביני, ביום 10.9.98 החל בית הדין הרבני האזורי לדון בתביעת הגירושין של הבעל ובכרוך בה. האישה, השוהה בארצות הברית, יוצגה בהליכים אלה על-ידי בא-כוחה דאז בארץ. בשלבים שונים של הדיון בפני בית-הדין הרבני, העלה בא-כוח האישה טענות כנגד סמכותו של בית-הדין לדון בתביעת הבעל, ואף הגיש לאחר הישיבה הראשונה בבית-הדין, בקשה למחיקת התביעה על הסף. הטעמים שהעלה בא-כוח האישה כנגד ההתדיינות בפני בית-הדין, היו שלושה: האחד- כי האישה אינה בישראל, כנדרש בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953; השני- כי העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין בבית-הדין, ובמיוחד החזקת הילדים, נידונו והוכרעו כבר על-ידי בית-משפט מוסמך בארצות הברית, וכי הוא הפורום הנאות לדון בסוגיה. הטעם השלישי שהועלה לחלופין, היה כי בית הדין בתל-אביב-יפו חסר סמכות מקומית לדון בעניינם של בני-הזוג.
נוכח הטענות שהעלה בא-כוח האישה כנגד ההתדיינות בפני בית-הדין בתביעת הגירושין והכרוך בה, התבקשו הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. ביום 23.11.99 נתן בית-הדין את החלטתו בעניין. בהחלטה, ציין בית-הדין כי בישיבה הראשונה שקיים ביום 10.9.98, לא כפר בא-כוחה של האישה בסמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה, וטענתו היחידה התייחסה לסמכות המקומית. בית-הדין הוסיף כי במסגרת הגשת סיכומי הצדדים בנוגע לשאלת הסמכות, צירף בא-כוח האישה צווים שניתנו על-ידי בית-המשפט בניו-יורק בעניינם של הילדים, אולם בית-הדין קבע שהצווים ניתנו ללא בירור אובייקטיבי ובהסתמך על דברי האם בלבד, ועל כן אין בהם כדי לעמוד בדרכו. את מסקנתו זו תמך בית-הדין בהפניות לבג"צ 268/80, 349/80 ינסן-זהר נ' זהר, פ"ד לה(1) 1, וכן לבג"צ 672/84 אברבוך נ' אברבוך, פ"ד לט(1) 57. בסיום החלטתו, פסק בית הדין כי מסמכותו לדון בתביעת הגירושין ובכל הכרוך בה. כן ציווה בית הדין על האישה והילדים לחזור ארצה ולהתייצב לדיון הבא הקבוע בפניו.
על החלטה זו ערער בא-כוח האישה לבית הדין הרבני הגדול. בערעור, העלה בא-כוח האישה מספר טענות. ראשית, טען הוא כנגד סמכותו של בית-הדין הרבני האזורי לדון בתביעת הגירושין והכרוך בה, מן הטעמים שהוזכרו. יצויין כי במהלך הדיון, יידע בא-כוח האישה את בית-הדין, כי בית-משפט בארצות הברית פסק שמשמורת הילדים תינתן לאישה, והוסיף כי תביעתו של הבעל להחזרת הילדים לפי אמנת האג- נדחתה. שנית, טען הוא כנגד חיובה של האישה לחזור לארץ עם הילדים ולהתייצב לדיון הבא בבית הדין הרבני האזורי. שלישית, טען בא-כוח האישה כנגד תוקפה של החלטת בית-הדין הרבני האזורי, מן הטעם שהדיינים שדנו בעניינם של בני-הזוג ישבו בהרכב חסר או משתנה במהלך ישיבות בית הדין, וכי על ההחלטה של בית הדין הרבני האזורי חתום דיין שלא השתתף בדיון כלשהוא בנוגע לבני-הזוג.
בית-הדין הרבני הגדול דחה את ערעורה של האישה. בישיבה מיום 5.4.00, קבע בית-הדין כי אין פסול בכך שהחלטת בית-הדין הרבני האזורי חתומה בידי דיין שלא ישב בעניינם של בני-הזוג. בית-הדין הרבני הגדול סבר כי לשם הכרעה בשאלות של סמכות, די לעיין בסיכומי הצדדים בכתב ובפרוטוקולים, ללא צורך בשמיעת הצדדים בעל-פה. בנוגע לשאר טענותיו של בא-כוח האישה, נתן בית הדין הרבני הגדול החלטתו ביום 9.7.00, וכך קבע: