פסק-דין
1.לפני תביעה כספית-חוזית-נזיקית על סך 40,500 ₪ שהוגשה כנגד הנתבעת, סוכנות נסיעות, בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב והטעייה.
2.לטענת התובעים, כעולה מכתב התביעה, ביום 16.2.2012 רכשו חבילת נופש לתאריכים 10-12.4.2012 במהלך חופשת חג הפסח, בבית מלון "המצודה" בטבריה (להלן: "בית המלון") בתנאי פנסיון מלא. תנאי העסקה פורטו בטופס ההזמנה מיום 15/2/12. התובעת 1 הזמינה שלושה חדרים בעלות כוללת של 7,500 ₪, ביום 16.2.2012 ושילמה מקדמה על סך 1,500 ₪ ואת היתרה באמצעות העברה בנקאית ביום 3.4.2012. ביום 10/12/12 ( ככל הנראה טעות סופר שנפלה בכתב התביעה) עת הגיעו התובעים למלון נחלו אכזבה עמוקה ממצב תחזוקת מבנה בית המלון על מתקניו וחדריו. כמו כן, התובעים ציינו את מכת הריח החזק ממערכת הביוב והצחנה שפקדה אותם וכן, את חוסר הניקיון בחדרים ותארו ביתר פירוט את המצב התחזוקתי הירוד של בית המלון על מתקניו. כמו כן, באשר לאוכלוסיית אורחי המלון, נאמר להם במפורש, כי במלון תתארח אוכלוסיה מגוונת ואולם, לצערם נכחו הם לדעת, כי רובה ככולה של האוכלוסייה שפקדה את המלון הייתה מהמגזר החרדי. בנוסף טענו התובעים, כי הנתבעת עמדה על תשלום מלוא התמורה עובר למתן השירות, זאת, בניגוד לנהוג בענף ונוכח ניסיונה לעשקם. ניסיונות התובעים ליצור קשר עם נציג הנתבעת על מנת למצוא פיתרון הולם מול הנתבעת עלו בתוהו ולאחר שהצליחו ליצור קשר ושטחו טענותיהם הם נתקלו בסירוב מוחלט. בנסיבות אלה, התובעים סירבו להתארח במלון ושבו על עקבותיהם.
לטענת התובעים, בעת ביצוע ההזמנה נציג הנתבעת מסר להם כי בית המלון הינו ברמה של 4 כוכבים והוא נקי ומסודר. כמו כן, התמונות שנשקפו אליהם מאתר האינטרנט שיקפו מצג שווא. לטענתם, הנתבעת גרמה להטעייתם והפרה את סעיף 15 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג-1973.
3.הנתבעת מכחישה בכתב הגנתה את טענות התובעים. לטענתה, היה נציג מטעמה בבית המלון בכל אותה עת בשם יצחק אביטל וכן, מנהל הנתבעת היה זמין טלפונית ואף שוחח מספר פעמים עם התובעים בעת שהגיעו לבית המלון.
באשר להרכב האוכלוסייה אשר שהתה במלון טוענת הנתבעת, כי אין היא אחראית לכל ההזמנות של בית המלון ולא היה בידיעתה הרכב האוכלוסייה באותה עת. כמו כן, הנתבעת מפרסמת שירותיה בעיתונות ובאמצעי התקשורת של הציבור הדתי חרדי ומטבע הדברים כי האוכלוסייה תבוא מאותם קהלים. כמו כן, התובעים פנו לנתבעת באמצעות פירסום במדיה זו. עוד טוענת הנתבעת, כי הינה סוכנות נסיעות ואינה אחראית לטיב שירותי המלון. הנתבעת אינה מכחישה כי קיבלה לידיה את תמורת העיסקה בסך 7,500 ₪ עבור שלושה חדרי אירוח בבית המלון למשך שהות בת שני לילות בחג פסח לשמונה אנשים בפנסיון מלא. הנתבעת מכחישה את טענות התובעים, כי נמסר להם שרמת המלון הינה ארבעה כוכבים ומציינת, כי מזה מספר שנים אין לבתי המלון בארץ דירוג של כוכבים. הנתבעת טוענת, כי נמסר לתובעת מס' 2 כי המלון הינו ברמה בינונית ולכן התשלום הינו בהתאם. בנוסף טוענת הנתבעת, כי לו חדרי האירוח נמצאו פגומים הרי שיכלו לבקש החלפתם תחת ביטול העסקה וכי התובעים לא עשו דבר להקטנת נזקם הלכאורי.
4.בימים 16/12/12 ו-3/2/13 התקיימו דיונים במעמד הצדדים במסגרתם שבו הם על טענותיהם והצדדים העידו בפני. בתום הדיון הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.
5.המסגרת המשפטית:
סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973( להלן:" החוק"), קובע כדלקמן:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה"- לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
משמעות עילת התביעה מסוג זה מחייבת כי ההטעיה תגרום לטעות אשר הניעה את הקשר החוזי. כאשר טעות שהיא תוצאת הטעיה המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד, אינה מהווה עילה לביטול החוזה. סעיף 14 (ד) לחוק, מוציא מגדר טעות את הטעות בכדאיות והינו חל גם על עילת ההטעיה. משכך, הטעיה לגבי כדאיות העסקה אינה מזכה את המוטעה בביטול ולכל היותר, אם אכן הופרה החובה להתנהגות בתום לב יוענקו לו פיצויים בגדר סעיף 12 (ב) לחוק החוזים. עוד יש לציין, כי המבחן לטעות כתוצאה מהטעייה הינו מבחן סובייקטיבי ויש לבוחנו בשים לב לנסיבות המקרה. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים לבין המציאות, כאשר כאמור לעיל, דברי שבח והלל אודות השירות או המוצר אותו מבקשים למכור, כשלעצמם, אינם מהווים הטעייה.
6.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחנתי תצהירי המצהירים ושמעתי עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקי.
7.התובעת 2 נחקרה על תצהירה וכאשר נשאלה כיצד פנתה אל הנתבעת והאם הינה יכולה להציג את הפרסום השיבה שהיא זרקה את המודעה. כמו כן, כאשר נשאלה מדוע לא דאגה להדגיש את הדרישה לקהל מעורב כשם שדאגה להדגיש את דרישתה לחדר אירוח הצופה לים השיבה כי איננה חשדנית. משכך, לא נסתרה למעשה העובדה שנטענה על ידי הנתבעת, כי הינה מפרסמת נופשונים לציבור הדתי ויש בה כדי לחזק את גירסתה ולהגיע למסקנה, כי התובעת 2 ידעה בעת שהזמינה את הנופשון, כי עסקינן בגוף מסחרי ששירותיו מופנים לציבור דתי. כמו כן, התובעת 2 אישרה, כי נכנסה לאתר האינטרנט של המלון ובדקה את המלון בהתאם לתוכן שהוצג שם וכי לא צויין באתר, כי המלון הינו בדרגת תיירות בת ארבעה כוכבים. אלא, שלטענתה, מנהל הנתבעת אמר לה זאת במפורש. עדות התובעת 1 בעניין זה נמצאה בסופו של יום עדות יחידה של בעל דין ללא כל סיוע ראייתי. כמו כן, התובעת 2 ציינה בעדותה, כי כפי שהתרשמה קיים פער עצום בין תיאור המלון בתמונות שהוצגו באתר האינטרנט לבין המציאות. בנסיבות אלה וכן, בנסיבות בהם ברי כי הנתבעת הינה סוכנות נסיעות המתווכת ביניהם לבין המלון וכי עיקר תמורת הכספים ששילמו עברו לבית המלון- לא ברור מדוע לא ראו התובעים להגיש תביעה נגד בית המלון. בנוסף, התובעת 2 אישרה בעדותה, כי התובעים ניהלו שיחות עם מנהל הנתבעת ונעשו ניסיונות לפתרון מצוקתם.
8.מנהל הנתבעת, מר משה מלכא, העיד בפני ונחקר אף חקירה נגדית. בעדותו העיד, כי עסקינן באוכלוסייה מגוונת של הציבור הדתי על כל גווניו. כמו כן, אישר, כי הדבר שהפריע לתובעים יותר מכל היה הרכב האוכלוסיה ויתר טענותיהם כלפי בית המלון ומתקניו נולדו כתוצאה מאכזבתם בעניין זה. כמו כן, מנהל הנתבעת העיד, כי ציין בפני התובעת 2 שעסקינן במלון בינוני בעלות נמוכה. בחקירתו הנגדית הכחיש מנהל הנתבעת אמיתות התמונות המתארות פגמים בחדרי המלון ומתקניו. כמו כן, מנהל הנתבעת תמך בעדות התובעת 1, כי היא הציגה בפניו את השאלה באשר להרכב האוכלוסיה וכפי דבריו:
" אני זוכר שהיא שאלה אותי מה ההרכב שיהיה, אמרתי מאוד מגוונת, ושזה ציבור דתי על כל גווניו. האמת היא שאם גב' שחר היתה אומרת, לא הייתי חושב פעמיים, כי פה אני רואה משפחה שכולה שונה. האמא עם שביס, האבא עם כיפה והילדה עם מכנסיים. כשאני מדבר בטלפון אני לא יודע אם אני מדבר "
9.לאחר שמיעת הראיות בתיק הגעתי לכלל מסקנה, כי הורתה של תובענה זו הינה תולדה של פער הציפיות בעניין דרגת התיירות וסוג האוכלוסיה. המחלוקת נעוצה, איפוא, בשאלת על מי להטיל את האחריות בגין פער הציפיות הנ"ל.
9.1באשר לפער הציפיות בעניין דרגת התיירות של המלון – הנני מעדיף את גירסת הנתבעת על פני גירסת התובעים בשל שני טעמים עיקריים:
הטעם האחד, כפי שאף העידה התובעת 2, בזמנים בהם מירב המידע המצוי ברשת האינטרנט, האדם הסביר אשר מזמין חבילת נופש, בודק תחילה את המקום, אם באינטרנט או באמצעים אחרים (כגון קבלת מידע מחברים) טרם הזמנתו והגעתו לאתר. התובעת 2 בדקה את המקום באתר האינטרנט, והזמינה את הנופש כמעט חודשיים מראש. טענת התובעים כי קיים פער מהותי בין התמונות שמפורסמות באתר לבין המציאות, כאשר התובע לא צירף אף תמונה מהתמונות המפורסמות באתר המלון כראייה לטענתו זו אני סבור שאינה יכולה להישמע. סבורני, כי בנסיבות אלה קיים קושי לטענת ההטעייה. שכן, בנסיבות בהם מלוא המידע מועבר באמצעות אתר האינטרנט ניתן לקבוע, כי לא קיים פער של מידע בין התובעים לנתבעת, כזה, העלול לגרום להטעיה.
הטעם השני, בעניין הציפיות מרמת השירות הן בחדרי האירוח והן בחדר האוכל, לא ניתן להתעלם מהתמורה עבור השירותים הנ"ל. סבורני, כי יש בעלות התמורה כדי ללמד ולהעיד על רמת האירוח. התובעים לא טענו, כי רכשו את חבילת הנופש במסגרת מבצע או קידום מכירות, אלא, במחיר ריאלי של עלות האירוח. על האדם הסביר שמזמין נופש בתקופת חג הפסח בתנאי פנסיון מלא בעלות של כ- 468 ₪ לצפות לרמת שירות ואירוח בינונית בהתאם. אף בעובדה זו - שלא הייתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים – יש כדי לתמוך בגרסת הנתבעת.
יצויין עוד בהקשר זה, כי על גבי הקבלות עבור התשלום צויין במפורש, כי הנתבעת אינה אחראית לרמת השירות במלון, סבורני, כי בנסיבות המקרה דנן, טענתה של הנתבעת, כי תפקידה כמתווכת יכולה להישמע, ואם היו טענות לתובעים לגבי רמת השירות, היה עליהם לטעון זאת ישירות כלפי בית המלון.