לפסק הדין בעניין עלי אבו גלידאן נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון ואח'
תושב בדואי שתר אחר גמליו, נכנס בטעות לשטח אש לא מגודר, ונפצע באורח קשה מהתפוצצות פצצת מצרר. בית המשפט קיבל תביעה שהגיש נגד משרד הביטחון ומינהל מקרקעי ישראל, וחייב אותם בפיצוי של 853,561 שקלים ובשכר טרחה של כ 200 אלף שקל.
תושב בדואי, המתגורר באזור שדה בוקר, נפגע בשנת 2003 מהתפוצצות פצצת מצרר, בהיותו בן 31 שנים. כתוצאה מכך, נגרמו לו נזקים רפואיים אדירים, האמה הימנית השלו נכרתה, רגלו השמאלית נפגעה קשה ונותרו צלקות בחלקים נרחבים בגופו.
לטענתו, התאונה אירעה לאחר שנכנס לשטח אש שנמצא בבסיס שבטה שבאזור, על מנת לחפש שני גמלים שאבדו לו. התאונה אירעה, כשנכנס לשטח המצרר שבתוך שטח האש, אליו יורים תחמושת ארטילרית ונחשב לשטח מוקש, בשל אחוז הנפל הגבוה שלא מתפוצץ.
בתביעה לפיצוי של מליוני שקלים, שהגיש נגד משרד הבטחון ומינהל מקרקעי ישראל, טען התובע בין היתר, כי למרות שהוא תושב האזור משחר ילדותו, לא ידע כלל שזהו שטח אש וודאי שלא שטח מצרר, וזאת מאחר שלא היה מגודר או מסומן, ואף לא היו בו שלטי אזהרה המעידים על מסוכנותו.
הנתבעות טענו בין היתר, כי בניגוד לטענתו, התובע נכנס לשטח כדי לאסוף מתכות. לטענתן, החוק פוטר אותן מאחריות, כאשר הפציעה אירעה בשל התנהלות עבריינית.
עוד טענו, כי התובע ידע היטב שהכניסה לשטח אסורה, ולחלופין כי התובע תרם לנזקיו, בכך שנכנס לשטח ללא תיאום מראש, ומבלי לרכוש את 'מפות שטחי האש של צה"ל', בעזרתן יכול היה לדעת בוודאות שזהו שטח מסוכן.
תמונה מדאיגה
"מכלל העדויות שהובאו לפניי, עולה תמונה מדאיגה של שטח אש נרחב עם סכנות רבות ללא גידור וללא סימון המזהיר את האזרחים מפני הסכנות בשטח. זאת, על אף שעסקינן, באזור בו מתגוררים תושבי הפזורה הבדואית בנגב...", כתב סגן הנשיא, השופט עידו רוזין אשר קיבל את התביעה.
השופט קבע, כי הנתבעות לא הביאו כל ראיה המעידה על כך שהתובע נכנס לשטח כדי לבצע עבירה של גניבת מתכות. זאת בעוד שגרסת התובע, שהייתה מהימנה והגיונית, נתמכה בראיות, כגון עדות חברו, שנסע עמו לחפש אחר הגמלים ופינה אותו לבית החולים, ודו"ח הבדיקה שנערך בידי קצין הבטיחות של הבסיס.
התאונה אירעה ביום ו', הזכיר השופט וקבע, כי מעדות קצין הבטיחות עולה, כי הכניסה לשטח האש בסופי שבוע חופשית ולא מצריכה תיאום מראש. למרות זאת, ועל אף שהכניסה לשטח המצרר שבתוכו אסורה לחלוטין בשל מסוכנותו הגדולה, השטח לא גודר, לא סומן ולא הוצבו בו שלטי אזהרה.
צה"ל כשל בהגנתו על התושבים, קבע השופט והוסיף, כי הנתבעות, אשר מחזיקות בשטח, הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפי התובע, ולכן הן אחראיות לנזקיו.
האשמה של הנתבעות במקרה זה כל כך גבוהה וחמורה, המשיך השופט, שוודאי שלא ייתכן להטיל על התובע אשם כלשהו. עוד הוסיף, כי הדרישה שכל אזרח יחזיק במפות שטחי אש אינה סבירה.
לאחר שבחן את מידת נזקי התובע, והעריך כל אחד מהם בהתאם לחוות דעת מומחים, קבע השופט, כי לתובע נותרה נכות של 75 אחוז, המונעת ממנו להשתלב בחיים הנורמטיביים. לפיכך נפסק, כי הפיצוי שמגיע לו עומד על 2,156,759 שקלים, שמהם ינוכו 1,303,198 שקלים שקיבל מביטוח לאומי בעשר השנים שחלפו מאז התאונה.
לפיכך חויבו הנתבעות לשלם לתובע 853,561 שקלים, ובנוסף 23.4 אחוז מסכום זה, שהם כ 199,733 שקלים, כשכר טרחה לבא כוחו.
לדברי עו"ד רן שקד, העוסק בתחום נזקי הגוף, חשיבות פסק הדין הינה במניעת מקרים דומים בעתיד. פסק הדין מגביר את חובת הזהירות של הצבא לגדר ולסמן באופן בולט וברור את שטחי האש שהוא אחראי עליהם".
"אם צה"ל יעשה כן", הוא מסביר, "יהיה קל יותר לאבחן מי הוא רועה צאן תמים ומי הגיע לשטח עם כוונה פלילית, ואף לפטור את המדינה מלשלם פיצויים כה גבוהים".
לפסק הדין בעניין עלי אבו גלידאן נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון ואח'
למדור: דיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין