הידיעה נכתבה ע"י עו"ד אבי זהר בשיתוף עם מערכת PsakDin ופורסמה ב
לפסק הדין בעניין פלונית ואח' נ' עיריית כפר קאסם ואח'
אישה שנפלה לבור ביוב בכפר קאסם כשבתה הפעוטה בידיה, לקתה בתסמונת פוסט-טראומתית קשה. בניגוד להמלצות הרופאים, סירב בעלה לאשפז אותה בבי"ח פסיכיאטרי. המחוזי קבע, כי האישה הפרה את חובתה להקטין את נזקיה, שכן אילו הייתה מתאשפזת, מצבה היה משתפר, ופסק לה פיצוי מופחת. מה קבע העליון?
ביום 7.8.2002 הלכה אישה ברחוב בכפר קאסם כשבתה בת השנתיים בידיה, ולפתע נפלה לתוך בור ביוב פתוח. כתוצאה מכך, נגרמה לה תסמונת פוסט טראומתית קשה. לאחר שטיפול מרפאתי בבית חולים גהה לא שיפר את מצבה, המליצו הרופאים על אשפוזה ועל טיפולים בנזע חשמלי.
בעלה של התובעת, שמונה כאפוטרופוס על גופה ורכושה סירב לכך. לאחר כ 6.5 שנים, ומשמצבה הידרדר, היא אושפזה בכפייה למשך כ 4 חודשים. במהלך האשפוז חל שיפור דרמטי במצבה.
בתביעה שהגישה יחד עם בעלה לבית המשפט המחוזי כנגד עיריית קאסם, נפסק כי אמנם העירייה התרשלה ואחראית לנזק. עם זאת, נקבע, כי התובעת הפרה את החובה להקטין את הנזק בכך שבעל סירב בשמה לאשפוז, ולפיכך נפסק לה פיצוי מופחת של 755,727 שקלים.
על כך הגישו הצדדים ערעורים הדדיים- בני הזוג ביקשו להגדיל את הפיצוי ואילו העירייה כפרה באחריותה למקרה.
עיקר טענת בני הזוג הייתה, כי אין לזקוף לחובת האישה את הסירוב להתאשפז, נוכח הסטיגמה השלילית שיש לאשפוז פסיכיאטרי בכלל, ובאוכלוסייה הערבית אליה הם משתייכים- בפרט.
אשפוז פסיכיאטרי- סטיגמה ופגיעה בחירויות
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור של בני הזוג חלקית, ודחה את ערעור העירייה.
שופטי ההרכב, רובינשטיין, ברק-ארז ודנציגר, קבעו פה אחד, שיש הצדקה לסירוב הבעל לאשפוז, ומשכך יש מקום להגדלת הפיצוי, אולם ההצדקה הינה חלקית בלבד, שכן עם הזמן, ומשמצבה של אשתו לא השתפר, הפך הסירוב לבלתי סביר.
השופטים נבדלו בהנמקותיהם לתוצאה זו- השופט רובינשטיין מיקד את פסיקתו כי ההצדקה המסוימת לסירוב להתאשפז הינה הסטיגמה הכרוכה באשפוז פסיכיאטרי. לעומתו, סברה השופטת ברק-ארז כי הנימוק העיקרי טמון בפגיעה בחירויות שגורר האשפוז, לפחות בשלבים שבהם לניזוק יש עדיין תקווה לריפוי בדרכים אחרות. בשלבים אלה, כך קבעה, הסירוב אינו יכול להיתפס כבלתי סביר לחלוטין.
השופטת קבעה, כי יש להביט על הסוגיה בשני עיקרים: האחד, יש לדון בחובת הקטנת הנזק בחסות הזכויות החוקתיות; השני, ראוי לייחס משקל לכך שהמזיק (במקרה זה העירייה) הוא זה שגרר את הניזוק (המערערת) למצב שבו הוא מצוי. השופט דנציגר הסכים עם נימוקיה.
עו"ד אבי זהר מסכם- הסיכון לא נלקח בחשבון
כשאנו דנים בסבירות ההחלטה שלא לקבל טיפול, יש לאזן בין הסיכויים של הצלחת הטיפול לבין הסיכונים הכרוכים בו. כך למשל, לא נערך דיון בנוגע לסיכונים שגורר הטיפול בנזע חשמלי, שאולי יכול היה להצדיק את הסירוב. כמו כן, לדעתי, יש הבדל בין אדם שמסרב הוא-עצמו לטיפול, לבין מצב כמו בעניין שלפנינו, בו בהחלט יכול להעלות ניגוד עניינים בין התובעת החסויה לבין משפחתה ובעלה במיוחד במגזר הערבי.
כמו כן, לא ברור כיצד בסופו של דבר כן אשפזו את המערערת בכפייה, ולא נבדק האם היה מחדל בכך שלא עשו זאת עוד קודם לכן.
לסיכום, פסק הדין מעביר מסר, לפיו, מעתה- סירוב לקבלת טיפול רפואי בכלל ונפשי בפרט, יפורש בצמצום ככל הנוגע לחובת הניזוק להקטין את נזקו.
* עו"ד אבי זהר, עוסק בתחום הנזיקין, רשלנות רפואית ודיני ביטוח
לפסק הדין בעניין פלונית ואח' נ' עיריית כפר קאסם ואח'
למדור: נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין